Monad & מינוס אפס / 6.3.19 / המזקקה ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

גילוי נאות: אל ההופעה הזו הוזמנתי על ידי Monad כדי לכתוב עליה בתור חפרפרת (הזמנה מאוד מחמיאה, אז תודה רבה שקראתם לי לבוא), אבל כל שייכתב כאן נכתב מזווית ראייתי והמחשבות שלי ונאמר בכנות המירבית.
אחד הדברים החשובים בעיניי זה לחלוק נקודת מבט כלפי איך שהדברים נראים ומרגישים מהצד שלי בכל האספקטים. חשוב לי לשמור על דיעה אמיתית וכנה.


את Monad ראיתי לראשונה על במת החיפושית באינדינגב האחרון.
לא ידעתי הרבה על הלהקה, אלא רק שחברים יקרים שותפים בה (איתמר ארב על התופים, ודניאל שפיצר על הבס).
אני זוכרת שהרושם שנשאר בי מההופעה ההיא זה כמה שהמוזיקה שלהם נעימה ומרגיעה אותי. הם נתנו שם הופעה מעולה והבמה שהם קיבלו שם הלמה אותם מאוד. התענגתי מהסאונד ומההפקה החלומית של ההרכב שהשאירו בי תחושה של קסם ובייחוד הקול של הסולן אשחר נחמני. אז שימח אותי לראות את הלהקה הזו שוב, לאחר הרבה זמן שחלף.

אחד הדברים שאני אוהבת בלראות להקה פעם שניה, לאחר שצברתי את החוויה הראשונית, זה לחוות מחדש את הרגע בו הם נמצאים עכשיו. איפה הם היו אז, איפה הם היום. לראות אם יש דברים שהשתנו.
חלק מלהיות עדה לתהליך יצירה.

הקדמתי להופעה כדי להקשיב ללהקה בזמן הבלאנס. שם הופתעתי לגלות את אדם מילנר שהחליף את דניאל שפיצר.
אדם מילנר גיטריסט שאני אוהבת, שמנגן בהרכב של "ארז דסקל ורוב הסיכויים", אז שימח אותי לראות את החיבור הזה.
לאחר הבלאנס הלכנו הלהקה ואני לשבת לאכול ב"מרקיה", כמה מטרים ליד המזקקה, רגע לפני שהכל מתחיל.
יצא לי לשאול את אדם איך החיבור קרה, איך הוא הגיע להרכב, כי סיקרן אותי איך זה בעבור מישהו מבחוץ זה להיכנס להרכב קיים וללמוד תפקיד.
אדם סיפר שלמידת התפקיד הייתה חוויה מעניינת ומאתגרת עבורו, ושהוא מאוד שמח על זה. הידיעה שהוא מנגן בהרכב, מאוד הוסיפה לי. אני חושבת שאדם הוא גיטריסט מוכשר מאוד ומוסיף גוון ייחודי עם הנגינה שלו.

הגיע הרגע, אנחנו חוזרים אל המזקקה וMonad פותחים את הערב. אני מתחילה לשקוע אל תוך הצלילים ולחלום בהקיץ. ההופעה לוותה בהקרנת ווידאו ארט פסיכדלי של ערן לוזון. ערן לומד אנימציה בבצלאל ואני אוהבת את השפה הוויזואלית שלו ואת הדברים שהוא יוצר. יצא לי לראות מספר עבודות שלו, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותו מקרין בהופעה.
הצצתי עליו מהצד לראות איך הוא עובד ומשחק עם ההקרנות ויוצר שילובים בזמן אמת. והיה נראה על פניו שהוא מתרגש ונהנה מאוד לעשות את זה.
אני אוהבת שילוב של ווידאו המוקרן על הבמה, ששוטף בצבע את הנגנים ואת השירים. צובע להם את הבגדים ויוצר חיזיון תעתועים אצל הקהל.

זו תוספת שיכולה להוסיף הרבה למופע ודבר ש Monad בהחלט צריכים לשמר להופעות הבאות שלהן. הרגשתי בהופעה שהווידיואים לא זכו מספיק למקום הראוי להם. שצורת ההקרנה לא עשתה איתם חסד.
דבר שדורש חשיבה להופעות הבאות, ואולי אף לחפש צורות שונות להקרנה.
הפעם האחרונה בה ראיתי במזקקה הופעות שליווה אותן ווידאו ארט, היו של הלהקות "פלאפון ענק" ו "חומר אפל". אותן להקות מונות 2 אנשים בלהקה. הווידאו במרכז והנגנים פרוסים בצדדים. כך יש תשומת לב לווידאו ולמוזיקה המלווה אותו.
אחת המחשבות שהיו לי מדוע ההקרנה לא עבדה לי בצורתה הנוכחית, היא משום שהבמה יחסית קטנה ו5 נגנים צפופים מידי כדי להכיל את ההקרנה עליהם והווידאו מתפספס. נוצר בלאגן גדול בעין שלא מאפשר להינות באמת מהאיכות של שני הדברים האלו יחד.
הייתי שמחה לראות את זה שוב, כי הווידאו הוא חוויה משלימה חשובה שמגדילה את איכות המופע של Monad. רק צריך למצוא לזה את הצורה המתאימה.
סקרנית לראות איך זה נראה על במות אחרות (דוגמאת הלבונטין7, למשל).

רק לאחר ההופעה הזו, התחלתי קצת לקרוא באינטרנט על ההרכב והגילגול שהוא עבר. הנגנים שהתחלפו בו.
Monad הוא פרוייקט אישי של אשחר נחמני, אותו הקליט לבדו. אל תהליך ההקלטות היה שותף איתמר ארב, שגם נתן את שם הבמה ונמצא עם אשחר מתחילת הפרוייקט והשתתף בהקלטות בנגינת התופים.
לוקח זמן לגבש סביבך קבוצה של אנשים שמאמינה במוזיקה שלך כמו שאתה מאמין בה. זאת דרך ארוכה לעבור עד שחומרים מוכנים כדי לצאת החוצה ולהופיע איתם, וכשיש איתך אנשים שהולכים איתך בדרך הזו.
זה תהליך מעניין לעבור מפרוייקט בו אתה נמצא לבד, להחלטה להיות להקה.

לאשחר יש נגנים טובים (בנוסף לאדם ואיתמר שכבר הוזכרו, מנגנים יובל גבע על הקלידים, הלא הוא The kims. יוצר מוכשר שמאוד הלהיב אותי לדעת שגם הוא מעורב. ושי זגרבה על הגיטרה) ואני סקרנית לתפוס אותם בעוד הופעות ולראות איך הפרוייקט הזה ימשיך לתפוס צורה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏
(תמונה הלקוחה מדף הפייסבוק של מינוס אפס)


אחריהם עלו "מינוס אפס".
את "מינוס אפס" (אביב שריקי ויובל מעיין) ראיתי לראשונה באירוע "פסטיבל איחוד מאוחד" שהיה בלבונטין7 לפני מספר חודשים.
אני זוכרת ששוחחתי עם חבר במהלך ההופעה והוא שאל אותי מה אני חושבת עליהם. "את אוהבת הכל, זה לא באמת דוגמא". אמרתי לו שאני אמביוולנטית. לא יכולתי להחליט באותו רגע מה אני חושבת עליהם, יש דברים שאתה צריך רגע לחשוב עליהם בבית. לגבש דיעה לוקח זמן. אני שמחה שלוקח לי זמן, כי העובדה שהמוזיקה ממשיכה להעסיק אותי כשההופעה נגמרת.
שאלתי את עצמי אם זו מוזיקה שאני אהיה מסוגלת להקשיב לה מעבר לגבולות ההופעה. זכרתי את ההופעה שלהם כהופעה טובה. שהם יודעים להופיע ושהם עושים את זה טוב. אז במה בעצם דעתי הייתה חלוקה?
שחוץ ממוזיקה חמודה ופופית – השאלה אם זה מסוגל להחזיק לאורך זמן את ההשמעות ולא יימאס עליי מהר.
(ואולי גם זה חלק מהעניין? שיש מוזיקה שאתה לא מקשיב לה בבית ומחכה לפגוש אותה בהופעה. ולמה לא בעצם).

חלף הזמן, ויצא הסינגל השני שלהם בשם "סינדרלה" מלווה בקליפ מושקע ויפהפה.
הטקסט שלו נגע ופגע בדיוק בנקודה הרגישה והכואבת. טקסט שלא נעים ושאתה רוצה לכסות בו את האוזניים ולא רוצה לשמוע ("סינדרלה מכוסה בזרע" זו שורה חזקה מאוד ומעוררת בחילה), אבל עטוף במנגינה מתוקה.
עולם של פנטזיה מטרידה.

ואולי זה מה שחיפשתי. חיפשתי משהו שיזעזע את עולמי בתוך כל ההפקה המתוקה הזו. לא רציתי שזה יישאר רק שם.
השיר נוגן אצלי כבר מספר פעמים, ואת הקליפ הספקתי גם לראות כבר לא מעט פעמים כי הוא באמת מסוג הקליפים שאתה מסוגל לצפות בהם שוב ושוב ושוב. להינות מההפקה ומהצבעים שבו. אז להופעה הגעתי מוכנה כשהשיר עמוק בתוך הראש שלי.

הקליפ הזה צבע את המופע שלהם במזקקה. זה היה מופע גדול שנועד לחגוג את יציאת השיר החדש. אל המופע הם דאגו להביא סממנים שהופיעו בקליפ שעיצבו את התפאורה ואת התלבושות שלהם. בפיאות צבעוניות שכל הנגנים שמו על ראשם, ומסכי המחשב שהונחו בצידי הבמה שהופיעו בקליפ ושפכו אווירת ניינטיז.

אני אוהבת את השפה שהלהקה רכשה לעצמה, גם סביב המופע שהם בונים. לייצר את אווירת הקליפ על הבמה. החגיגה סביב הקליפ הורגשה מאוד בכל מה שהם יצקו לאותו ערב.


דאבל הפיצ'ר הזה הייתה חוויה מעניינת מכמה בחינות.
ההתאמה בין שתי הלהקות סגנונית שמאוד התאימה והמשיכה אחת את השניה.
היה מעניין לראות איך להקות תופסות צורה ואני מאמינה שמהופעה להופעה זה יתהדק וישתפר, כי ההופעות הן מבחן המציאות וכל שנשאר הוא פשוט להופיע. כל הזדמנות שיש.
מסקרן אותי לראות את שתי הלהקות האלו שוב, לראות איך הן מתפתחות ואיפה הן יהיו בעוד כמה חודשים, עם יציאת חומרים חדשים.
מרגיש שכל אחת מהלהקות ברגע מאוד משמעותי בפריצה שלהן עם יציאת המוזיקה שלהן החוצה.


הבנדקאמפ של Monad

הבנדקאמפ של מינוס אפס

טוניק קלוניק – מופע השקת האלבום "הביתה כבר" / 9.3.19 בסקולה ת"א / מאת: דניאל / צ'רקס

הרומן שלי עם הלהקה והתופעה טוניק קלוניק התחיל בשיחת חולין בפעם הראשונה שבאתי לעזור בהפקה של אחד הסשנים של "בלקוני טי.וי" שצולם על גג מרכז ענב לתרבות עם בחור גבוה קומה בשם אופיר שאמר שהוא שר בהרכב תיאטרלי שבו הוא מגלם את האלטר אגו שלו, ולא ממש האמנתי לו כי סה"כ הוא נראה בחור צנוע ונעים הליכות, רק לאחר שהוא צרח בעזות מצח חד משמעית "התקרה נוזלת לי על הפרצוף" אמרתי לעצמי "אה שיט, זה אשכרה אתה" אנד דה רסט איז היסטורי.

שנה עברה מאז, שנה בה ההרכב הזה טפח, התעצב וגדל לכדי מפלצת אינדי, שנה של עבודה קשה על האלבום "הביתה כבר" שלווה בקליפים מדהימים שבויימו וצולמו ע"י אותו בחור צנוע ונעים הליכות שהוזכר כאן מקודם, כולל את הקליפ של "אהבה אמיתית" בכיכובה של אופיר דניאל שפרש את השטיח האדום כל הדרך אל במת הפיל של אינדינגב 2018, עד הרגע בו הוכרז מופע השקת האלבום המיוחלת שקרה במוצ"ש ה-9.3 במועדון הבסקולה ת"א, וסגר לולאת אינסוף שהרגשתי שמחובתי המוסרית להיות נוכח במאורע ההיסטורי הזה.

ממבט ראשון אי אפשר היה להתעלם מעיצוב הבמה הפסיכדלי של מיטל בר-נתן, שכלל הרבה רגליים מנומרות,
ושלל כוכבים תלויים מהקורות החשופות של הבסקולה, המפיק מישקה גינדין הסתובב ללא נחת ודאג לתקתוק ודיוק של כל הפרטים של ההופעה. בינתיים החלו להתאסף להם דמויות מפתח בסצינה, כמו גם כוכבי כל הקליפים של טוניק קלוניק לדורותיה. נראה שכל פרט בהופעה, מעבר לשירים היה מחושב מראש ברמות של טקס החתונה של הנסיך הארי. כולל הכוכבים שנתלו בכל רחבי המועדון פרי עבודתה של דריה שושני.

הלהקה הפותחת "D.R.Y" שכל הסט ליסט שלה נתן ווייב של טקס פאגני המלווה בעיוותים של צ'לו חשמלי ותופים שבטיים שסחפו אליהם את כל הקהל שהתמסר לצלילים ולמילות הכישוף של הסולן דימה פוליקוב, הקהל נראה כמהופנט לצלילים שחזרו עליהם, נשאב אל תוך החזרתיות שבקטעים בזמן שהצ'לן מנסר את הצ'לו.
D.R.Y פשוטו כמשמעו אומר Don't Repeat Yourself, ההופעה הפותחת מיקדה את מלוא תשומת הלב של הקהל אל הבמה, דריי ידועים כפרפורמרים מעולים ואני זוכר אותם נותנים הופעות מרחיבות תודעה.

טוניק קלוניק השקת האלבום הביתה כבר - איור של נמרוד פרידמן
איור: נמרוד פרידמן

לאחר המופע הפותח, חשכו האורות, והלהקה עולה במלבושיה הססגוניים. המתופף חמודי, הבסיסט דור הייטנר עם הקסדה המדליקה שלו, הגיטריסטית נילי פינק, זמרות הליווי והרקדניות מרב דגן וג'קי המאממת, מגובים בקלידנית סיון צוף דהן, והפנים של טוניק קלוניק אופיר בן שמעון שעלה כהרגלו לבוש כברון סמים שברח מאשפוז פסיכאטרי.
יריית הפתיחה היתה השיר "עזבתי אותך בעצם כשאת עזבת אותי בעצם", אופיר הסתובב אחוז דיבוק, יורה את המילים לכל עבר, ברגע שאופיר נכנס לדמות לא נראה שאיש יכול לעצור אותו, לאחר מכן נוגן הלהיט "כל העצב הזה" שהזניק את טוניק קלוניק לתודעת הקהל הרחב בזכות הקליפ המדהים שלו,
לאחר מכן הצטרף אל הבמה הגיטריסט ומפיק האלבום אוראל תמוז שאחראי על פרויקטים כמו "קים אין דה סאן", ו"קידס פליי", ונתן נופח ים-תיכוני פסיכדלי לשירים כמו "אהבה אמיתית" "רגרסיה". ניתן היה לזהות את
. הטאץ' הברור של הגיטרה שלו שצבעה את השירים המוכרים בצבע טרי ומרענן. במהלך כל ההופעה ריצדו שלל טקסוטורות וידאו מדהימות של אמן הוידאו ויקיר הצימר עמוסי פלד.

לאחר כמה שירים עלה לבמה סנדק האינדי בכבודו ובעצמו, מר זאב טנא הנכבד, שהצטרף לבצע את "שלד גוף" שלא הכרתי, ומסתבר שזה היה רק מתאבן לביצוע של ההמנון של זאב "חתול שחור" בעיבוד ממש מעניין.
לאחר מכן עלתה לבמה אורחת מיוחדת נוספת הידועה כאיה זהבי פייגלין שאמא שלה לא מרשה לה לנסוע לברלין, ויחד עם השיר "כל אחד יושב לבד" של הקלוניקים נתנו גם ביצוע מרענן ללהיט הזה. בשלב הזה כל הקהל היה כאחוז דיבוק ולא יכל להוריד את העיניים מהבמה. ואם כל זה לא היה מספיק, רקדניות החיזוק המדהימות בכוריאוגרפיה של מרב דגן, לא השאירו מקום לספק שזו "ההצגה טובה ביותר בעיר, אם לא בעולם".

מתחת למעטה התיאטרלי והפסיכדלי של טוניק קלוניק, נמצאים טקסטים נורא אישיים, שיוצאים אל הקהל בדרך יצירתית, שנונה ומקורית. המונולוגים של אופיר פונים בעצם אל כולנו, אל המאושרים, הבודדים, הכלואים, הרגישים, שבורי הלב והמגששים באפלה, "וכל הדיבורים האלה על כמה שקשה לי, ואני מתגעגעת…", כל אחד מאתנו יכול להזדהות עם הדמות הטראגית ההיא שעל הבמה, הדמות השבורה והמנוכרת, המבקשת הכרה בעולם לא שפוי, בו אנחנו נעשים בודדים ומבודדים תודות לפלאי הטכנולוגיה אותם פיתחנו במו ידינו.
המופע נחתם בשיר שנחשפתי אליו רק עם שחרור האלבום לסטרימינג, והפך במהרה לאהוב עליי מכל האלבום, "קמתי ב-12 בבוקר הוא אומר, הכל מרגיש לי כ"כ עצוב בפיג'מה…", קרה לי בחגיגות השנה החדשה,
יש משהו בשיר הזה, שמושך אותך פנימה, הגיטרות מדהימות, ההגשה קולעת והשיר מתפתח בבילד-אפ כמו שאני אוהב.

לסיכום, טוניק קלוניק מגדירים מחדש את כל מה שידעתם על המושג הזה שנקרא "פרפורמנס", מעטות הלהקות בארץ שנותנות לעניין הזה דגש כה בולט כמו הלהקה הזאת. עניין הקברט, התלבושות והדמויות הצבעוניות שתופסות את העין לפני שהאקורד הראשון נוגן, הכוריאוגרפיה המדליקה והפרופס הצבעוניים הזכירו לי אלמנטים של מופעים שנשכחו אי שם הרחק בשנות השבעים. במקרה של טוניק קלוניק רואים ושומעים שחברי ההרכב עבדו ממש קשה כדי שהכל יוגש לקהל בדיוק כפי שהם תכננו, גם מוסיקלית באולפן וגם על המופע עצמו, כיף לי לראות להקות כאלה שנותנות את הנשמה כדי שדברים יקרו בדרך שלהם. את טוניק קלוניק חוו בהופעה, חוויה בימתית שעושה בית ספר לעסקי הרוקנרול, מדובר בחוויה מתקנת שעלולה להחזיר בתשובה גם את גדול האדמורים. התאורן סיכם את הערב במילים מדויקות משלו: "בואנה אחי, מה זה היה הטריפ הזה".

הבנדקמפ של טוניק קלוניק



Spinster Sister / 22.2.19 / תדר תל אביב / מאת: מיכאל מרליס וגבריאלה חזון

מיכאל מרליס:

אתחיל עם וידוי. אני מאוהב אהבה אפלטונית וחסרת תקנה בכל מה ששרון קנטור עושה. התמכרתי בתחילת שנות 2000, כאשר גיליתי את סופרגרופ The Girls. כל כך התלהבתי מהאלבום הראשון שלהן, שהתחלתי לחקור את כל הפרויקטים של כל חברי הלהקה. כמובן שלא יכולתי לפספס את הצמד פוסט פולק פאנק אוונגרדי, אקסטרווגנזה בהתגלמותה, האחיות קנטור, סיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ, לא אחרות מאשר – "ספינסטר סיסטר". אחד הדיסקים הכי יקרים ללבי באוסף דיסקים הקטן שלי, הוא אי פי "באד דיל" של ספינסטר סיסטר. שרון קנטור שלחה לי אותו בדואר פעם, אחרי התכתבות במייספייס (רשת חברתית של מוזיקאיים שהייתה עוד לפני שצוקרברג עשה אותנו מכורים לפייסבוק). גם לאלבום "לאקי דריל" באוסף שלי יש סיפור לא פחות מעניין, רכשתי אותו מדנמרק, מבחור שמריץ לייבל  SOPA של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון.

מאז שהכרתי אותן אני מנסה לא לפספס אף סיבוב הופעות של ספינסטר סיסטר בארץ. לצערי, זה קורה לעיתים רחוקות. פעם אחרונה שהן הופיעו הייתה ב2016. אז הלכתי לראות אותן בחגיגות שנה ל"ריוט!".

לפני מספר חודשים פתאום הודיע לי פייסבוק על הופעה בארץ, ולא סתם הופעה, אלה הופעת השקה של אי פי חדש של ספינסטר סיסטר. בדרך כלל אני "מתעניין" ולא רץ לקבוע עובדות, לא הפעם…
מה שלא יהיה – אני הייתי חייב לראות אותן שוב, אז לחצתי על "הולך" והתחלתי לספור שבועות וימים.

בינתיים קרו מספר אירועים בחיי, נאלצתי לוותר על לא מעט בילוים והופעות. הפעם, לשמחתי היה לי מזל, וההופעה הנחשקת נפלה ביום שהתאים לי לצאת מהבית.

אני אוהב להגיע בימי שישי לתל אביב, כי גיליתי שיותר קל למצוא חניה ביום שישי. יש מספר תיאוריות המסבירות את התופעה, אבל זה נושא לבלוג אחר. אז אחרי שבקלות מצאתי חניה והזמנתי בירה בבר של בית רומנו, התחלתי לחפש את המקום של ההופעה… הסתובבתי לפחות 10 דקות, עד שנתקלתי בעמית איצקר והלכתי אחריו. אני לא מכיר את עמית באופן אישי, אבל ראיתי אותו בהרבה ההופעות, כולל גם הופעות של  ספינסטר סיסטר ודה גירלס. בנוסף, דרכו קיבלתי הודעה על האי פי החדש של ספינסטר סיסטר, כי הייתי בין תומכי ההדסטארט שלו לסרט "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון". כך שבשבילי עמית איצקר הוא חלק מהחוויה… ואכן הוא הוביל אותי לעולם קטן וצדדי שבו נערכה ההופעה. שמחתי שזה לא היה בחוץ, גם בגלל האינטימיות של החדר הקטן, וגם בגלל המזג אוויר חצי חורפי בחוץ.

לדעתי אפשר בקלות לכתוב פוסט שלם על כל אחת מהופעות חימום שהיו באותו ערב. דניאל סינאיסקי הפתיע עם פוסט פאנק אפל ואיכותי, הוא שר מספר שירים בעברית וברוסית. הרגשתי בהופעה שלו השפעה קלה של רוק סובייטי מחתרתי משנות ה80 וזה היה נהדר.
פר-אל ויליאמס פיצץ את החדר בפידבקים וסימפולים חייזריים משהו ושירים אורבנים שנעים בין רגאי להיפ-הופ, ואני נהנתי מכל רגע.
לקראת ההופעה של אחיות קנטור תפסתי מקום בשורה הראשונה, קצת אחרי החבורה של צלמים וצלמות.

מרגע ששרון ואלינור עלו להופיע הן מילאו את החדר באנרגיות מטורפות. אני חושב שכבר אחרי השיר הראשון צרחתי, שרקתי ושברתי את כפות הידיים שלי מרוב התלהבות. קשה לי לתאר את התחושות. ספינסטר סיסטר יצרו תערובת של גיטרה רועשת עם מגוון רחב של תדרי הקול עם מלא הומור וכיף. קראתי את התגובה של שרון בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי", והיא גרמה לי להתרגש עוד יותר. למרות שהיא לא הרגישה טוב, וגם לא היו מספיק חזרות, לי אישית הייתה תחושה שגם היא וגם אלינור נהנו מלא מכל מה שהן עשו על הבמה וזאת הייתה הופעה היסטרית. הן יודעות לבצע. סיסטר צ'יין היא פרפורמרית אדירה, כשאני תופס את מבטה אני מרגיש שהיא שרה רק לי אישית. גם אי אפשר שלא לשים לב לתנועות משונות שלה ההופכות כל שיר להצגה של אמנות אוונגרדית. בשיר האחרון היא אפילו ירדה מהבמה אל תוך הקהל, ואף על פי שהייתה לי הרגשה שכבר אין יותר מקום בחדר, אלינור הצליחה ליצור סביבה חלל ריק, סוג של שדה מגנטי מחשמל…
במהלך ההופעה התארחו על הבמה איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן ונתנו בראש עם שני שירי רוק מפוצצים.

שיא של הערב בשבילי היה ביצוע של The Way You Move. אולי בגלל שזה שיר קליט או אולי בגלל שזה השיר הראשון של ספינסטר סיסטר ששמעתי לפני כ15 שנה, ואולי בגלל ששרון בחרה בו להדרן… שיר עם אקורדים פשוטים, מילים ללא יומרה, וביצוע שכולו פשוט כיף מזוקק.

אחרי ההופעה המרגשת נשארתי לכמה דקות להודות לסיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ על הערב המושלם, ופגשתי את ג'ון היגינס, מדאו של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון. החלפתי איתו מספר מילים, אני הבאתי את הערכתי לאמנות שהם מייצרים, וג'ון סיפר לי על הקלטות של האי פי Take Cover ומקור של קולות רקע בקאבר להיי של פיקסיז. ממש לפני שהלכתי פגשתי את גבריאלה וסיכמנו שחייבים לתעד את הערב הזה בחפרפרת…
נסעתי הביתה באופוריה טוטאלית.  הקשבתי כל הדרך להופעה של ספינסטר סיסטר מיוטיוב, כדי למשוך עוד טיפה את ההנאה של הערב המיוחד הזה.

איור: נמרוד פרידמן

——————————————————

גבריאלה חזון:

קצת עליי: כאחת שגדלה ב"אוגנדה" ז"ל בירושלים, אני לא יכולה להסביר את הריגוש שההופעה הזו בתדר העלתה בי. זה מדהים מה הופעות קטנות יכולות לעורר בך. הן עולם ומלואו. הן הסיפור שחייב להיכתב.
תחושה שחזרתי לנקודה בה הכל התחיל. לגיל 14. לחשיפה הראשונה שלי לעולם הזה – למאורות האינדי המעופשות והמלוכלכות. לערבי האוונגרד והנויז. לערבי ההופעות בבית פיתקית.

בשביל ילדה בת 14 לגדול ככה – זה לא ברור בכלל איך זה בכלל קרה. בעיקר הרבה תמימות ופליאה וצמא. אני מסתכלת על עצמי היום, 10 שנים קדימה, ולא מאמינה שככה הכל התחיל. שעשור מהחיים שלי הדבר הזה מלווה אותי ולא עוצר. ואני ממשיכה לחפש את זה במקומות הקטנים, וממשיכה להתרגש מכל התכנסות כזאת כמו שהתרגשתי אז. בסביבה הכל כך מצומצמת של אנשים הנדחקים בחלל קטן כדי להקשיב באמת לאנשים שהם מעריכים.

אל ההופעה הזו התכוננתי מבעוד מועד. כשראיתי את האיוונט, הרגשתי שאני חייבת ללכת ושזאת הופעה שאסור לי לפספס. סיפרתי לכל חבריי, מכריי וקרוביי והתארגנו ללכת להופעה יחד.
זה יישמע גדול, אבל עבורי – כל אותם האנשים המעורבים בערב הזה הם אנשים שמשמעותיים לי מאוד ושעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי עד היום. אפשר להגיד שהם גיבורי תרבות בשבילי, וזה לא יישמע לי מפוצץ מידי או מופרך. זאת עובדה. אלו אנשים שעובדים נון-סטופ בתוך הסצנה הקטנה הזאת שמתקיימת כאן לאורך כמה עשורים. ממשיכים מהרכב להרכב, מחליפים שמות, ולא מפסיקים לנגן. והכל רק לשם עשיית המוזיקה.
לגדול לתוך זה, זה לא פחות ממדהים.

אני חושבת שהפעם האחרונה בה ראיתי את שרון קנטור, זה כשראיתי אותה מתרוצצת מבמה לבמה בפסטיבל "אלטרנדיב" בפרדס חנה אותו היא הקימה (שגם הוזכר בבלוג פעמים מספר, וסקירה אודותיו תגיע בהמשך, מבטיחה).
זו הייתה הפעם הראשונה בה יצא לנו לדבר באמת.

יש משהו בלראות אדם בכמה עשורים מעלייך, שגדל והתברגן והביא ילדים לעולם והחיים לקחו אותו לכל מיני מקומות שונים ומשונים – שלא משנה מה יהיה, הרוקנרול לא הלך בו לאיבוד. הרוקנרול תמיד מנצח. זה יותר חזק ממך.

אני חושבת שבשבילי זו נקודה מאוד מעניינת להסתכל עליה. אני לא יודע לאן החיים יקחו אותי, אבל אני יודעת דבר אחד – שההתמכרות הזאת כנראה תמשיך איתי הרבה שנים. ושזה אפשרי. ושאפשר לשלב את האהבות המשוגעות האלו עם החיים הלא צפויים האלו.
לראות אנשים שהם אנשי משפחה וממשיכים לחיות את זה, לעשות את זה בשביל עצמם, אני חושב שזה דבר שמאוד מעורר השראה. לפחות בי.
קנטור אישה מופלאה שעושה דברים נהדרים ומשלבת בכל דבר שהיא עושה את האלטרנטיביות.


כשראיתי שההופעה תתקיים בתדר, אני מודה שקצת חששתי.
יצא לי להיות בתדר מספר פעמים, אבל לא ליפול על הופעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. פחדתי שזה יתקיים בחוץ ושאף אחד לא יקשיב. זה יכל להיות נורא אם זה היה בחוץ. לא כל כך הבנתי איך זה יעבוד והתפללתי מאוד שלא אתאכזב.
בכניסתי לבית רומנו, התפלאתי לגלות חלל קטן וצדדי. לא זכרתי אותו מהביקורים הקודמים שלי. לאחר שיחה עם חברה, הבנתי שזו הפעם הראשונה בה מתבצעת הופעה בחלל הזה.

זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש מקום יותר טוב מזה. הרגשתי בבית.
ההתאגדות מחוץ לאולם הייתה מרשימה – זה הרגיש כמו פגישת מחזור של חברים מהעבר. כמו אירוע חגיגי. כולם היו שם.הייתה לי תחושה טובה בגוף. שזה מקום שטוב לי להיות בו, בחברת אנשים שאני אוהבת.
הרגשתי הכי צעירה שם. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מבט חטוף על הקהל דיי הוכיח לי את זה.
זאת הופעה שנועדה לקבוצה מסויימת של אנשים מדור מאוד ספציפי. לפחות בשני עשורים מעליי.

הגעתי בדיוק לשיר האחרון של דניאל סינאיסקי שהפתיע אותי מאוד בכמה אפל הוא.
לא הכרתי אותו, אבל זה הרגיש כל כך נכון וכל כך מתאים בשיבוץ בליינאפ כמופע חימום לערב שכזה. אין לי ספק בכלל שהושקעה המון מחשבה בשיבוץ האומנים שחיממו את ההופעה. לצערי לא זכיתי לשמוע ממנו מספיק, אבל זה שם שאני בהחלט הולכת לחפש ובתקווה לתפוס שוב בעתיד. ההגשה שלו הייתה מרשימה, מיוחדת ומהפנטת.

אחריו הופיע פר-אל עם גוטה (יובל גוטמן, או מלך הגרוב אם תרצו) על התופים ועם הגיטריסטית שחר יהלום.
כמה רגעים לפני ההופעה הזו, בעודי יושבת עם חברים באוגנדה לפני צאתנו לתדר, פגשתי את גוטה שתיאר את ההופעה הזאת כהופעה הכי מוזרה ומצחיקה שהייתה לו מזה הרבה זמן. משהו בין רגאיי בשילוב של מיליון סגנונות אחרים. זה לא באמת הצליח לתאר את מה שראינו, ואני לא בטוחה שאפשר בכלל להכניס את זה תחת סגנון מסויים.
עברתי הכנה קצרה לפני ההופעה, ועדיין לא יכולתי לצפות את מה שאראה.
פר-אל גאון בעיניי וכל סימפול שלו שובר לי את השכל.
מה שזה לא היה, זה איתגר אותי לטובה ומסוג הדברים שאני אוהבת מאוד להיחשף אליהם.

ואז, האחיות קנטור עלו סוף סוף.שחיתי בזרם האנשים הצפופים, מפלסת את דרכי קדימה כדי לחזות בפלא לצד שורת הצלמים שתיעדה בעבודת קודש את ההופעה החשובה הזו.
היה מדהים לראות את כמות האהבה שהקהל נתן להן.

במהלך ההופעה שרון דיברה על זה שזה לא מובן מאליו בכלל שכולנו פה, ושבואו נגיד שהתדר הוא לא בדיוק בית האינדי, אבל הנה – אנחנו פה. ההערה הזאת מאוד הצחיקה אותי. לא משנה כמה אנחנו נהיה ציניים, המציאות מנצחת. אנחנו פה, ועדיין – נמצאים בתחתית של התחתית וצוחקים על כל האבסורד הזה ביחד. .
אין מילים שיתארו כמה אלינור פרפורמרית מדהימה. היא הוציאה על הבמה ועל הקהל את כל האש שלה, והקהל הגיב אליה בחזרה. שיתוף הפעולה של שתיהן מלמד על אהבה אמיתית.

לבמה הצטרפו איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן.
היה תענוג לראות אותם מנגנים יחד. חבורה נהדרת שלא רואים עליה את השנים. בסדר, קצת יותר מבוגרים, אבל מנסרים ושוברים את הגיטרות עם כזאת תשוקה כמו שלא ראיתי אף אמן עושה בחיים.

איזה כיף לראות את זה. אנשים ששנים מנגנים ביחד ומנצלים את ההזדמנות הזאת לנגן עוד ועוד.
כשאיתן ירד מהבמה, ראיתי אותו מסתכל על שרון ואלינור עם חיוך בעיניים ועל השפתיים.
אין ספק שהרבה אנשים היו מאושרים בערב הזה. כיף לראות אנשים שמחים, במיוחד כשהם צופים בחברים שלהם ככה ברגע חד פעמי שכזה.

הערב נגמר בסיום מהמם – כשאלינור יצאה מהבמה אל הקהל ונשכבה על הרצפה כשכל הקהל סביבה. בטוטאליות כזאת שמשכרת אותך.
זה היה רגע השיא מבחינתי.


כשהערב נגמר, הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אנשים על ההופעה הזו. הייתי מלאה באדרנלין. שמה שראיתי היה כל כך מיוחד, שאני חייבת לפרק את החוויה הזו עם עוד מישהו.
חזרתי הביתה ופתחתי את הפייסבוק וחיפשתי מי מקרב חבריי היה שם כדי לפטפט על זה קצת.
התפתחה ביני לבין שרון שיחה, ושאלתי אותה – איך היה לה? סיקרן אותי מאוד להרגיש את זה ממנה. הכי אמיתי שאפשר, כי אני בטוחה שמה שאנחנו הרגשנו עבר דרכה לא פחות מאיתנו, ואולי אף יותר.

וכך היא הגיבה:
"המון דברים. אני חולה כבר שבוע. למעשה מאתמול אין לי קול בכלל, אני בדממה מוחלטת, אז במהלך ההופעה לקיתי בסתימות של מצוננים. לא שמעתי טוב, למשל. לא בגלל הסאונד, בגלל האוזניים. חוץ מזה – התרגשתי. מאוד. היה פער בין ההכנה הנפשית לערב הזה – קבענו אותו ממש מזמן, בחרתי בפינצטה את שאר ההרכבים ואת הלוקיישן וכו' – לבין רמת ההכנה הפיזית. כלומר, פי 8 חזרות היו עוזרות לי להרגיש יותר טוב, אבל היעדרן היה גם כן חלק ממה שהיה באמת הערב הזה: נסיון שלנו להיות מה שאנחנו או מה שהיינו בשעה שהחיים כל כך שונים ממה שהם היו כשהיינו עמוק בתוך ההרכב הזה. חוץ מזה אחותי תמיד מדהימה אותי. באמת. כל פעם מחדש. לא משנה מה אני יודעת עליה, זה תמיד מכפיל ומשלש את עצמו. הופתעתי מהקהל: מהכמות, מהאהבה, מהציפיה, מסוג התגובות (כמו שלך) – שרובן ביטאו משהו דומה. המסיבה הספונטנית הקטנה למחצה שהיתה אחר כך, שהתרוממה לגבהים בלתי צפויים, היתה נגזרת של אותה התחושה, שאני מקווה שלא אלקה בפומפוזיות בנסיון לתאר אותה, כי היא בדיוק הפוכה לפומפוזיות: אנשים רוצים לחיות. מה זה לחיות? לשמוע שיר טוב, להיות בחדר בגודל סביר עם אנשים סבירים, להביע רגשות כנים… נו, מסתבך לי, כצפוי. תזכירי לי להיות הבנאדם שאומר: "היה לי אחלה" בפעם הבאה, סבבה? באמת היה אחלה."

איך שאני לוקחת את המילים של שרון – אנשים מגיבים לפשטות ואמת. זה מה שנוגע בהם.וזה היה הכי אמיתי ולא מתיימר לעשות רומנטיזציה לשום דבר.
הערב הזה החזיר לי כל כך הרבה אמת שהייתה חסרה לי במוזיקה.
ועל זה אני אסירת תודה.

הבנדקאמפ של ספינסטר סיסטר


דניאל ספיר מארח את אביגייל רוז / 20.2.19 / "פיצה פיפל" שכונת שפירא ת"א / מאת: גבריאלה חזון

בזכות חבר טוב, קיבלתי מתנה מאוד גדולה והיא שהות למספר ימים בדירה בשכונת שפירא. לשמור על חתולה (יותר נכון לומר שהיא זו ששמרה עליי). זה נתן לי הזדמנות להרגיש עיר בצורה יותר נוכחת, ולא רק כעוברת אורח, שמגיעה להופעה ובורחת מהר אל הבית שבעיר אחרת. בלי להיות על אוטובוסים כל היום, ולהיות במקום אחד זמן ממושך (קשה לאחת כמוני). לחוות הכל דרך הרגליים.
הייתה לי הזדמנות להיות במקומות שרק שמעתי עליהם אבל עוד לא יצא לי כלל להיות בהם בהופעה, אז היו לי הרבה "פעמים ראשונות" במהלך התקופה הקצרה הזו.

אל העיר הגדולה הגעתי כבר ביום שלישי בערב. יצאנו החבר ואני ליציאה משותפת להופעה של עוזי נבון בהרצל 16. פעם ראשונה שלי במקום.
במילה אחת: עמוס. וכנראה שאני לא מחדשת לאף אחד, כי מי שמקומי יודע את זה כבר. אז למה שמישהו יהיה בכלל בשוק מהעובדה שהרצל 16 מקום עמוס (זו אני שלא עושה שיעורי בית על המקומות שהיא הולכת אליהם) ועומס לפעמים זה דבר חיובי, משמח ומבורך (אנשים שמוציאים את עצמם מהבית להופעה באמצע שבוע זה תמיד מבורך בעיניי), אבל כנראה אני זקוקה לצורה אחרת בה אני יכולה לחוות הופעה.
שאלתי את עצמי האם אנשים באמת נהנים לצריך ככה את התרבות שלהם. לא שופטת. כנראה באמת זה לא בשבילי.

מצאתי נחמה שם בדלת הכניסה לחלל ההופעה (שם הצלחנו לתפוס איזו זווית להצצה על הבמה), כשפגשנו החבר ואני בחור חיפאי חביב ושלושתינו ניהלנו שיחה על מפתן הדלת. חצי רגל בחוץ מההופעה. שלושה אנשים שנקלעו לסיטואציה ושאנחנו לא יודעים באמת אנחנו עושים פה.


איך זה קשור להופעה של דניאל בכלל?
כי ההופעה בפיצה פיפל הרגישה לי כמו תיקון לליל אמש.
גם המקום הזה היה קטן וצפוף ודחוס – אבל בדחיסות הזו שאני אוהבת. שכולם קרובים ושזאת לא מלחמה מי מצליח לראות משהו. לכולם נוח בנקודת התצפית שלהם.
אני מודה שבהתחלה קצת פחדתי, כי הופעות בבתי קפה (במקרה שלנו, פיצה) הן מתכון בטוח לאנשים שאוכלים לך מול הפרצוף ולא בדיוק הכי מרוכזים בהופעה. ואלו הופעות שקשות לי. אני תמיד יוצאת בחוויה מאוד סוערת מהן. למרבה ההפתעה, זה לא היה ככה במקום הזה. אנשים ישבו עם המשקה שלהם וחיכו עם הפיצה (או שהם כבר בדיוק סיימנו לאכול). כל כולם היו בסיטואציה הקטנה שמתרחשת מולם.
כבר הייתי רגועה יותר.

אני מחבבת מאוד את דניאל, והאלבום שלו (והיחיד לבינתיים) מתנגן לי בראש בפרקים מסויימים בחיים.
חזרתי להקשיב לחומרים שלו אחרי תקופה ארוכה שלא נגעתי בהם. יש לדניאל טקסטים עדינים ורגישים. לא תמיד קלים. דברים יומיומיים כאלה שעוברים גם עליי.

פתאום הבנתי –
שבעצם, מעולם לא ראיתי הופעה *אחת* של דניאל. עקבתי באדיקות אחר ההופעות שלו בזמנים עברו ובפרוייקט המשותף שהיה לו יחד עם נילי פינק – "סניקי באסטרדז" (אני לא זוכרת אפילו כמה זמן הפרוייקט הזה החזיק, אבל רק זוכרת שחשבתי שזה פרוייקט מאוד חמוד, ובכלל אני אוהבת את שניהם כשהם מנגנים יחד), וקלטתי שאף פעם לא חוויתי אותו לבד. איך זה לא קרה עד עכשיו אני לא יודעת, אז זו הייתה הזדמנות מעניינת לחוות את הפעם הראשונה במקום שכזה.

נפלתי על הערב השלישי בסדרת הערבים בה דניאל ספיר מארח בכל פעם זמרת אחרת. הוא והקונטרבס. בפרקים הקודמים דניאל אירח את הזמרת טולה ואת דניאל רובין. הפעם התארחה אביגייל רוז.
שיתופי הפעולה שהוא עושה עם הזמרות שסביבו תמיד מרגישים לי נכונים ומדויקים. חיבורים טבעיים וטובים שמסקרן לשמוע מה יצא להם יחד על הבמה.

צילום: יואב אפטר

הערב התחלק לשלושה חלקים – שירי ג'אז, שירים של אביגייל ושירים של דניאל.להופעה הגעתי עם חבר חדש שהכרתי ממש כמה שעות לפני ההופעה, שזרם איתי לחוויה חדשה ולא מוכרת.
תפסנו את דניאל במצב רוח מעניין. דניאל היה מפוזר, לא לגמרי סגור על עצמו, מלא הומור ומבודח מאוד וזה גרם לערב להיות שמח וקליל. לא בצורה שהרגשתי שהוא מזלזל בי. זה מה שזה, וזה נחמד שיש הופעות כאלה. באווירה קלילה. עוברים עלינו הרבה דברים במהלך היום, והופעה היא עוד דרך לפרוק הכל.
זה ישמע מוזר, אבל היה לי כיף לחוות את הרגע של חוסר הריכוז הזה.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי נהניתי בהם בהופעה, חוץ מנקודת התצפית המעולה שבחרתי לשבת בה, זה שהמקום איפשר לעוברים והשבים להציץ, לעצור ולבחור אם להישאר.
ראיתי לא מעט אנשים שעברו, הסתכלו על ההתרחשות, ראו כי טוב ונשענו על החלון כדי להקשיב קצת יותר קרוב. זה שימח אותי. כיף שיש את האופציה להיקלע ככה פתאום למוזיקה. להרגיש חלק.

לקחתי איתי לדרך הביתה שני ביצועים ששימחו אותי מאוד בהופעה. זה העלה בי חיוך למשך כמה ימים. שני השירים האלו הם השירים הכי מרוממי נפש שאפשר לבקש, והם באמת שפכו עוד אור ושמחה על כל הדברים הטובים שיצא לי להרגיש באותו שבוע. שאדע ימים כאלה יותר.

לפני שדניאל ואביגייל עלו לבצע את השיר "עננים", דניאל הקדים ואמר שיש סיכוי גדול שהוא יחריב את השיר וישיר כמו בחורה שצורחת שיר שהיא שומעת באוטו.
הוא סיפר שהפעם הראשונה שהוא נפגש בשיר הוא שמע את השיר בלופ, במשך עשרות פעמים ברציפות.זה גם מה שקרה לי. מאז הביצוע הזה, שהיה מאושר וחברי מאוד (והיה נראה שדניאל מאוד מתרגש מנוכחות אביגייל לצידו ובכלל לעשות את השיר), השיר הזה פותח לי את הבוקר בדרך ללימודים. כבר מספר בקרים שאני עם השיר הזה באוזניים.

בסוף ההופעה היה זמן לבקשות מהקהל, אז נדחפתי וביקשתי את "אפשרות של יופי".
רגע לפני שדניאל ביצע אותו, הוא ביצע בקשה אחרת – בפעם הראשונה לבד על הקונטרה בס – את השיר "אנחנו לא".
היה לו חשש והוא הזהיר מראש שאולי הוא יפסיק את השיר באמצע אם זה לא ילך, אבל לא היה צורך. דניאל צלח את זה. וזה היה ביצוע שונה ומיוחד מאוד לשיר.
חותמת הערב הייתה הביצוע ל"אפשרות של יופי". זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה. אז תודה לך דניאל.
השיר הזה ו"עננים" עשו לי את היום.
זהו. עם זה אפשר ללכת הביתה עכשיו. עם שובל של עננים משמחים שמלווים אותי בדרכי.


הבנדקאמפ של דניאל ספיר

הבנדקאמפ של אביגייל רוז

Meuban vs. Water Knives / 12.2.19 / המזקקה ירושלים / מאת: אייל נחתומי

יום שלישי, 12 בפברואר 2019. אני מגיע הביתה ב9 וחצי בלילה אחרי יום מתיש ומיותר מאוד בעיר הבה"דים. מתלבט אם יש לי כוח לצאת בכלל מהבית ואם לא עדיף קצת לנגן בחדר וללכת לישון כמה שעות רצופות.
חברה הזכירה לי בצהריים של אותו יום שיש הופעה של Water Knives  וMeuban (מעתה יכתבו בעברית – סכיני המים, מאובן) במזקקה. אחרי ההגעה המיוחלת לבית, אני מבין שהרבה יותר כדאי ללכת להופעה ולהרגיש קצת דברים.

מתקלח, מתלבש קצת ויוצא לכיוון המזקקה. כמה דקות באוטובוס לכיוון מרכז העיר ואז עוד כמה דקות הליכה, אני כבר לא זוכר מה שמעתי באוזניות, רק זוכר שזה דיי הרגיע אותי. בזמן ההליכה לכיוון המזקקה, אני פוגש חברה נוספת שלא ראיתי מאז האינדינגב. הולכים יחדיו, ויושבים כמה דקות בחוץ עד שההופעה תתחיל (כי עם כל האהבה שלי למזקקה, מעולם לא הייתי בהופעה שהתחילה מתי שאמרו, לצערי), מתנהל שיח של כמה אנשים סביבנו על קולנוע ומוזיקה, אני דיי שקט לאורך הדיון, רוצה קצת שקט. הברמן מתקרב עם הפעמון המצלצל, "ההופעה הראשונה מתחילה, כולם להיכנס!" הוא מכריז, החבורה הקטנה מתפרקת ואנחנו נכנסים.

כבר מהכניסה למאורת ההופעות של המזקקה, אפשר להבין שסכיני המים הם צמד לא שגרתי. מהגיחה הקצרה שלי להופעה שלהם באינדינגב אני זוכר שאמרתי לעצמי "נשמע מגניב, צריך להקשיב בתשומת לב מתישהו". אז הנה הגיעה העת, במאורה החשוכה והאהובה של המזקקה.

This image has an empty alt attribute; its file name is waterknives.png

סכיני מים בפעולה.
צילום: עידו שחם

כשאני נכנס לחדר הם כבר בשיר הראשון, גרוב לא מתפשר מרחף בחלל, וקשה לי להעריך מאיזה כלי בוקע איזה צליל. השיר מתפתח, אנחנו זזים וזזים ותופעת הגרוב שאני לא יכול ולא רוצה להגדיר שנקראת 'סכיני המים' לא עוצרים לרגע. שילוב נהדר של כל מיני סגנונות שאת רובם הייתי מגדיר כ-"מוזיקה שגורמת לך לזוז ולחייך", וזה בדיוק מה שהלך שם, הדואו המקסים הזה שלא הפסיק לחייך ולהינות גרם לכולם לשכוח הכל לכמה רגעים ופשוט להשלים עם העובדה שתזוזה היא לעיתים תגובה בלתי נמנעת של הגוף.
"תודה. תודה לכולכם שבאתם" הם אומרים ומתכוננים לרדת מהבמה אחרי 5 שירים (אם אני לא טועה). ישר עולה קול מחאה "שלא תעזו", "אנחנו רוצים עוד!". הבסיסט מושך בכתפיו ומחייך לעברו חברו הקלידן/אלקטורן עם השיער הארוך, "אני לא יכול להגיד לא לקהל שמבקש עוד", והם מתחילים לנגן את השיר האחרון באמת, שלפי מה שהבסיסט אומר, הוא קאבר ללהיט גיטרה מסוף שנות ה-50.
סוף ההופעה, עובר לי בראש שאני צריך לראות אותם עוד כמה פעמים ושבהחלט יש פה פוטנציאל גדול מאוד שמלפניו עומדים שני חברה צעירים, מוכשרים בטירוף ומקסימים.

אחר כך יש הפסקה של כמה דקות, ומאובן עולים. אסביר כבר מעכשיו שבאופן אישי הטעם שלי נוטה יותר לכיוון מאובן מאשר סכיני המים. זו ההופעה השלישית שלהם שאני רואה, והשנייה במזקקה. להקה שהולכת להיות ענקית, זו תחושתי.
4 נגנים, נראה שכל אחד מרוכז מאוד במה שעומד להגיע עוד כמה שניות. מתחילים ניצני צלילים ראשונים, כל אחד מהם מרקד קצת על המיתרים/קלידים/מצילות, ואז הם נכנסים להילוך ואנחנו צוללים.
המוזיקה של מאובן מתחילה מהשם שלהם. משהו ישן, עמוק ומכובד יושב שם בין הצלילים האיטיים והכבדים עד תהום. התחושה היא שכולם מרחפים בזמן שמאובן סודקים לאיטם את קירות המאורה, בוקעים וצמחים לתוך המאורה. אי אפשר להתעלם מכמה שהם מדוייקים, מכמה שהם נהנים. אני כל כך נהנה להסתכל על המתופף שלהם, הבחור פשוט בתוך זה. לא משנה באיזה קטע ובאיזה שיר, זורמות מהבחור הזה אנרגיות שלא נגמרות לרגע. הקהל (ואני בתוכם) פשוט באקסטזה, כולנו בקצב בתנועה באהבה בשיכרון חושים המטורף הזה שנקרא מאובן. בין פתיחת עיניים אחת לשנייה אני רואה את חברי הלהקה מחליפים מבטים, ואין לי שום דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלהם מאשר סיפוק. לא דבר שבשגרה לראות מוזיקאים פשוט נותנים את עצמם על במה (קטנה ככל שתהיה במזקקה) ונהנים מזה. ההופעה האינטימית רק עושה להם חסד, הם זורקים את עצמם לקהל שמחבק אותם חזרה בעידוד של ראשים שיורדים הלוך וחזור בזמן שהגיטרה בס תופים גורמים לנשמה לרחף וצלילי הקלידים מנחמים אותה.

בסיומו של ערב זה
אני חוזר לאוויר הקר בירושלים, רגוע יותר ועם חיוך קטן על הפנים.

הבנדקאמפ של להקת Water Knives

הבנדקאמפ של להקת Meuban


אדם מארח את מייקל הרפז ורון רוזנפלד / 14.1.19 / זאפה ת"א / מאת: איתמר נמרוד

ב-2017 הזמר אדם היה בתקופה טובה. הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח שציין 30 שנה לאלבום הבכורה שלו "סוד" והוציא שירים לרדיו לקראת אלבום חדש.  אבל אז חייו השתנו. ניתוח שהיה אמור להיות פשוט הסתבך, אדם נלחם על חייו בבית החולים וסיבוב ההופעות הופסק. אחרי תקופה ארוכה של שיקום והחלמה, אדם הבריא וחזר להופיע בהופעות קטנות. הייתי ילד מאוד קטן כשאדם היה בשיאו, אבל זה לא הפריע לי לשמוע ולאהוב את שיריו. כששמעתי שב-14/1 יש לו הופעה בזאפה בת"א, אמרתי לאחד מחברי הטובים שזו בדיוק המתנה שאני רוצה ליום ההולדת והוא הזמין לנו כרטיסים.

יום שני בערב, קור אימים בחוץ. הדלתות עדיין לא נפתחו ויש תור ענקי מחוץ לזאפה. כשהדלתות נפתחות, האנשים נכנסים וממלאים מהר את המועדון הקטן והחמים. הם מזמינים לאכול ולשתות ומצלמים תמונות סלפי בפוזות שונות לצלילי מוזיקה מגוונת שמתנגנת ברקע. אני פחות הולך להופעות בזאפה, אז זו פחות האווירה שאני רואה בדרך-כלל. אבל גם האווירה הזו נחמדה ומקלילה מעט את המתח שלפני התחלת ההופעה. כמה דקות אחרי 22:00 האור נכבה ואדם עולה לבמה עם הלהקה שלו, שכוללת את אסף פרישמן על הקלידים, רוברט גילמור על הגיטרות, גיא ברתור על הבס ונתי כהן על התופים ומקבל אהבה רבה מהקהל, שמריע לו דקות ארוכות והוא החזיר לו אהבה ובגדול.

והיה שווה לחכות להופעה הזו. אדם אמנם התבגר, אבל נשמע בדיוק כמו לפני 30 שנה. הוא בכושר מעולה, שר את כל הלהיטים הגדולים שלו ונהנה עם הלהקה המהודקת שלו ביחד עם הקהל, ששר ביחד איתם כל מילה ודורש עוד.  סט השירים הורכב מהלהיטים הגדולים של אדם לאורך השנים ("מצטער", שקיעה אחת", "סוד" שבוצע פעמיים, "תמונות", "נוסע רחוק" וכמובן "אין מוצא" שגרם לכל האנשים שישבו לקום ולרקוד), הקאברים שעשה ל"בלדה בין כוכבים" ו"-ברוש" ומחווה מרגשת לאחותו שנפטרה השנה. העיבודים היו זהים  לאלו שבתקליט המקורי עם התאמות קלות להיום והנגנים נהנו מכל רגע. באמצע התארחו על הבמה מייקל הרפז מ"היי פייב", ששר את להיטי הלהקה בעיבודים חדשים ומרעננים שהעלו חיוך על שפתי המעריצות הרבות שהיו בקהל (כולל מאש-אפ של hit the road jack של ריי צ'ארלס עם "כולם רוקדים עכשיו") ורון רוזנפלד מ"פורטרט" (שניגן כמתופף עם אדם בשנות ה-80) ששר את הלהיטים הגדולים שלהם שגרמו לי לחייך ולשיר בקול.

כשיצאתי מההופעה אל הגשם והקור שבחוץ, עדיין זמזמתי את השירים. היה שווה לחזור אחורה בזמן, גם אם זה היה רק לשעתיים.

חיל פושטקים / 25.1.19 / פאב הפצמ״ר בקיבוץ כרם שלום / מאת: גבריאלה חזון

המסע לכרם שלום מתחיל כבר כשבוע וחצי לפני האירוע. לדואר הנכנס של "חפרפרת" מתקבלת הודעה מארי בונה, סולן להקת "חיל פושטקים", שמזמין אותנו להגיע לסקר את האירוע בפאב הפצמ"ר (=פאב ציוני מול רפיח). ארי מגדיר את האירוע כ"מיזם הזוי". כמה הזוי? כנראה שקשה לכמת וצריך להיות שם כדי להבין. רק בסוף ההופעה, כשהערב נגמר ואנחנו מתיישבים בחוץ על ספסלי הקיבוץ להרגע קצת אחרי רצף ההופעות הזה שחווינו עד לפני רגע, הבנתי כמה הזוי זה היה. ערב לא מצופה בעליל. בדמיון שלי לא יכולתי להעלות את רצף ההתרחשויות (שהלכו ונהיו הזויות יותר ככל שהלילה הזה התקדם ועד שהכל נגמר).

בעודי מנסה להבין איך מגיעים לשם (ויותר חשוב, איך לעזאזל יוצאים) ארי מציע לי להצטרף אליו לנסיעה מתל אביב. להשתמש בהם, יותר נכון. אני נענית להצעה. זה יכול להיות נחמד, אני חושבת לעצמי, ועשוי להקל על הדרך. אני אוהבת נסיעות משותפות, וזו הזדמנות טובה לחוות את האירוע הזה לעומק – מהצד של הלהקות. זה הופך את כל האירוע לרובד אחר לגמרי. להבין את הסיפור שלהם, מה מביא להקה של חבורת אנשים בגיל ה-40 פלוס לעשות פאנק במקום שאין לך מושג מי ביקר בו לאחרונה. כיף להיות טרמפיסטית בנסיעה כזו.

יום לפני האירוע ארי ואני מנהלים שיחת היכרות בטלפון. לא ידעתי מה יהיה אופי השיחה, חשבתי שהיא תהיה קצרה, בעיקר שלום מנומס להכיר קצת אחד את השניה או לסגור פרטים יבשים – אבל בבת אחת אנחנו נכנסים לשיחת עומק. ארי משתף אותי בהתמכרות סביב המוזיקה והנדודים שתקפו אותו. החיידק שהוא נדבק בו. להגיע למקומות שכוחי אל, לנגן בהם, לראות בהם הופעות.ככה חווים דברים. העולם פחות מעניין, כשיש כל כך הרבה דברים שקרובים אלינו וקורים תחתינו. אנחנו צריכים להיות שם כדי שזה יקרה.

כשארי מדבר אני מרגישה שמי שמדבר איתי זו בעצם אני בגוף של אדם אחר. הרבה דימיון יש בינו לביני, כל אחד והסחף שלו ולאן שהשיגעון הזה לקח אותו. זה רק חיזק לי את התחושה כמה אני רוצה להצטרף לנסיעה הזו.

אחרי נסיעה לא פשוטה מירושלים לתל אביב בערב עמוס וכמעט בלתי אפשרי, ארי אוסף אותי מתחנת הרכבת. אני פוגשת ברכב עמוס הציוד את אביטל, מתופף הלהקה. איש שמח וטוב לב עם אנרגיות של טיל. אנחנו מתחילים לפטפט ושוכחים שהכרנו רק לפני רגע. הרגשתי קבלת פנים מאוד חמה בתוך הרכב כשנכנסתי. כאילו חבורת פיראטים חטפה אותי ואנחנו שטים ביחד בספינה חדורי מטרה לכבוש את היעד הבא.

השיחה ביני לבין אביטל קולחת. אנחנו מדברים הרבה על פאנק, על העבר ועל ההווה.
אביטל מספר לי קצת על הלהקה שלהם, על השינויים שהיא עברה, החלפת הגיטריסט, ועל הבחירה לקחת את הלהקה ברצינות ולעוף איתה כמה גבוה כמה שרק אפשר.

ארי ואביטל חדורי מוטיבציה. אני חושבת על ארי, שעבורו הנסיעה הזו לכרם שלום היא חתיכת נסיעה – מצפון לדרום – ומדובר על שעות של שהייה על הכביש, אבל לא שומעת שום תלונה. רק רצון להשמיע את המוזיקה שלו כבר במקום בו הוא הולך להופיע.
שעה וחצי נסיעה עוברות כליל. הגענו. אנחנו מגיעים אל הפאב, מתחילים במלאכת פריקת הציוד.

מודה שלא ידעתי מה לצפות, אבל הופתעתי מאוד מההגברה שהייתה במקום. כל האירוע נעשה בצורה הכי  שאפשר DIY אבל הייתה תפוקה מאוד טובה ומעבר למצופה.

אני לא בטוחה כמה פעמים בחיים יצא לי לחוות באלאנס של להקה ששמתי בו את מלא תשומת הלב. זו הייתה חוויה מעניינת לשבת בצד, ולראות את הלהקות שכל אחת מהן הייתה חדשה לי ולא שמעתי מעולם, איך הן מתכוננות לפני ההופעה ולטעום קצת מהסגנון שלהן.

ראשונים הופיעו Bebes. להקה חדשה שעברה בעצמה גלגול של כמה הרכבים קודמים לפני שהתעצבה להרכב הנוכחי. זו הייתה הופעת פתיחה מצויינת שעזרה לאסוף את הקהל. אני מודה שלקח לי זמן להיכנס לאווירה של הערב. אולי בגלל המקום שהיה לי חדש, והרגשתי שאני עוד מתאקלמת. בכל זאת, כרם שלום זה מקום שלא ביקרתי בו מעולם. אז לא כל כך התרכזתי בהופעה, כמו בכל המסביב לה, לצערי. לאט לאט נכנסו אנשים לאולם. האנשים היו נראים קשובים מאוד למוזיקה שזה עתה פגשו. רוב הקהל, שבנוי מהקהל מקומי של הקיבוץ, לא הכיר כלל את הלהקות. כמוני. פשוט הגיע לפאב של הקיבוץ כי קורה משהו וכולם יוצאים מהבתים לשבת לבירה. הערב היה חינמי, ומי שבא בא.

Bebes ביצעו קאבר ל ״תחתונים וגופיות״, והקהל היה נראה נלהב מאוד שסוף סוף יש שיר שהם מכירים. זה גרם לי לחשוב הרבה על ביצוע של קאברים בהופעות חיות. מצד אחד, לא מעניין אותי לשמוע להקה מבצעת קאברים – אני רוצה להקשיב לחומרים המקוריים שיש ללהקה להשמיע לי. אבל בהופעה הזו, זו הייתה בחירה חכמה. לקרוא את הקהל, ולחבר אותו למשהו שהוא עשוי להכיר, ומשם לגלוש למשהו חדש. לבנות אמון מול האנשים שמולך שרגילים למשהו מסויים. שלא מכירים פאנק.

Pufferfish עלו מיד אחריהם. איך שהלהקה עלתה לבמה הרגשתי את ההבדלים בין להקה שמגיעה מתל אביב, ללהקה שמגיעה מכל מקום אחר בארץ. אולי זה הלבוש, האווירה שאיתה הם באים למקום שצועקת לי ״תל אביב הגיעה״. בבת אחת הם התפוצצו על הבמה וסחפו את חבורת החיילים שהייתה שם בקהל.

היחיד שזיהיתי מהלהקה היה יהלי, מלהקת ״הפסוליה של דייזי״ – ואני חייבת להודות: שאני לא אוהבת את הלהקה הזו. בכלל. אבל שמתי את כל המחשבות בצד, והייתי סקרנית איזה סגנון הלהקה הזו תנגן. איך יהלי יהיה איתם. יהלי סקסופוניסט מוכשר, ושד רציני. הוא נגן מעולה ואי אפשר לקחת את זה ממנו. אהבתי לראות אותו בהרכב הנוכחי.

Pufferfish שילבו לא מעט סגנונות בשירים שלהם, והיה קשה לעקוב לאן הם לוקחים אותנו עכשיו. רגע אחד שיר פאנק, ורגע אחר שיר בסגנון ערבי בשילוב של פאנק-מטאל וגרוניות מטורפת של הסולן אייל טאפש. אני יכולה לדמיין את הלהקה הזו מנגנת בפסטיבל במדבר, מופע צהריים, כשהאנרגיות גבוהות ועושות שם קראחנה גדולה כשאבק מתפזר לכל עבר מירוב רקיעות הרגליים של הקהל. קשה שלא להיסחף אחריהם. להקה שיודעת להופיע, מתחילה גבוה ולא מפחדת להאיץ.

איור: נמרוד פרידמן

אחרונים חביבים הופיעו ״חיל פושטקים״. לשמוע אותם בבלאנס הייתה בעצם הפעם הראשונה ששמעתי אותם, והזדמנות לגבש דיעה על המוזיקה שלהם.

רגע לפני ההופעה אביטל מפקיד בידיי את תפקיד האחראית על הסאונד ובמידה וצריך לעשות שינויים – לסמן לו מהקהל. קצת נלחצתי מהאחריות, אבל מה לא עושים בשביל הלהקה? פעם ראשונה הרגשתי כמה האוזניים שלי עובדות, מנתחות את הצליל שנכנס אליהן. אם צריך להגביר, להנמיך, אם לא שומעים מספיק את השירה. אני מודה לאביטל על ההזדמנות הזו והאמון שהוא נתן בי לבצע את המשימה הזו.

אפשר להגיד הרבה דברים על ״חיל פושטקים״. שאולי זה קצת מגוחך ופתטי להקים להקה בגיל 40, כפיתרון למשבר הגיל. מי שהגה את הרעיון היה מיכאל פן. שהתחיל ללמוד לנגן על גיטרת בס בגיל 40 והחליט להקים להקה. וכמאמר הקלישאה – אין לדבר הזה גיל. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט כי מה שהוא רוצה לעשות בחיים זה להקים להקת פאנק. והוא עושה את זה בצורה שלא נופלת מהרבה להקות.

יש משהו אחר, בלהקים להקה בשלב כזה של החיים. אולי זה מצבור החוויות לאורך השנים שאנשים הספיקו לצבור. אני חושבת שיש לאנשים הרבה מה לקחת מהפושטקים האלו, שלא רואים בעיניים ולא מפחדים להגחיך את עצמם מול קהל. זה מוערך בעיניי.

בהופעה, היו לא מעט בדיחות על עצמם שארי שיתף עם הקהל שרוב רובו היה בנוי מחיילים וחבר׳ה בשנת שירות.
״בני כמה אתם? 21? אנחנו בני 40 פלוס מקריחים עם כרס״.
כשארי אמר את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על עמיר לב בשירו ״כחול וירוק״ בו הוא שר ״את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס״.
אני מעריכה הומור עצמי. חושבת שזה בריא, וחסר פחד להכיר בעובדות שמדברות מבעד עצמן. הדבר הזה מאפיין הרבה דברים ביצירה של פושטקים. התייחסות מאוד מדויקת לדיקציה, לשירה של ארי – שתהיה ברורה. שיבינו את הטקסטים הנוקבים וכל מילה, תוך שהם לא חוסכים לעשות בלאגן ורעש כראוי לפאנק.


״בני כמה אתם? 21? אנחנו בני 40 פלוס מקריחים עם כרס״.
כשארי אמר את זה, לא יכולתי שלא לחשוב על עמיר לב בשירו ״כחול וירוק״ בו הוא שר ״את תאהבי אותי תמיד גם אם תהיה לי כרס״.
אני מעריכה הומור עצמי. חושבת שזה בריא, וחסר פחד להכיר בעובדות שמדברות מבעד עצמן. הדבר הזה מאפיין הרבה דברים ביצירה של פושטקים. התייחסות מאוד מדויקת לדיקציה, לשירה של ארי – שתהיה ברורה. שיבינו את הטקסטים הנוקבים וכל מילה, תוך שהם לא חוסכים לעשות בלאגן ורעש כראוי לפאנק.

יש בהם משהו אולדסקול. הם לא מיושנים, פשוט עושים את זה בדרך שונה מזו שיצא לי להיתקל בה בשנתיים האחרונות בהן התחלתי יותר להאזין לפאנק ולהתעניין בלהקות חדשות, שרובן מכילות נגנים בגילאי ה20-30. גישה מסויימת למוזיקה שיוצא לי פחות להיתקל בה.

אני מרגישה שיש אפיון שחוזר על עצמו לסגנון הפאנק אותו עושות להקות היום. יש הרבה קווים משותפים שחופפים לא מעט להקות פאנק שהתחילו לפעול בשנתיים האחרונות (ממה שיצא לי לשמוע, בכל אופן). וזה לא עניין של טוב ורע, זה פשוט מצב.

אפשר לא להסכים עם זה, אבל זה משהו שאני מרגישה והרבה זמן היה לי קשה לשים עליו את האצבע. פחות מבינה את המילים בשירים בהופעות אלא את האווירה הכללית הרועשת. שהיא מדהימה, אבל תשומת לב למילים חסרה לי. ופושטקים, עם הצבע המיוחד שלהם, גרמו לי להבין יותר את המחשבות שלי סביב הדבר הזה.

במהלך ההופעה, ארי משתטח על הרצפה. מתגלגל על השטיח. עושה שטויות. משתגע. והקהל מקבל את זה באהבה, וביחד איתו, ולא מסתכל על זה מוזר. זה כיף לראות אמן שלא מפחד לעשות שטויות בהופעה.

לשיר הסיום של ההופעה, שסוגר את הערב, הלהקה מבצעת את השיר ״קישטה קישטה משטרה״.
בשבילי, זה היה הרגע הכי פאנק בערב. לגרום לחבורת חיילים לקפוץ ולצעוק ביחד איתם את השורה הזו. מהצד הסיטואציה הייתה נראית אבסורדית לגמרי. הם בכלל מבינים מה הם שרים?

קשה לצפות איזה קהל תקבל בהופעה, והסיטואציה הזו הייתה מושלמת. לא האמנתי שזה קורה ואני אזכור את הרגע הזה להמון זמן כאחד הרגעים הכי גאונים שיצא לי להיקלע אליהם. לא הפסקתי לצחוק מהסיטוציה הזו.

כשההופעה נגמרה, ויצאנו החוצה לנשום אוויר, התיישבנו הלהקה וליאור – מי שמנהל את הפאב – לפרק קצת את מה שהיה. אפשר היה לסכם את זה כערב לא פחות ממוצלח.
שאלתי את ליאור אם כבר היו ערבי פאנק בעבר במקום. הוא השיב שלא. היה בלוז, וקאנטרי, אבל לא דבר כזה. אין לי ספק בכלל שהערב הזה הוא פתח לעוד הרבה ערבים שעוד יגיעו. הקהל בפצמ״ר היה קהל אוהב ומקבל, קהל שצמא למוזיקה. שפוגש משהו חדש בפעם הראשונה ובא לקראתו בזרועות פתוחות. זה ממש לא מובן מאליו.

בנסיעה חזרה לתל אביב חשבתי לעצמי שזו חוויה שעוד הרבה להקות צריכות לחוות. זה אמנם מרתיע לנסוע כל כך רחוק למקום לא נודע, בלי לדעת בכלל מה התמורה שתקבל (במקרה הזה, סוג הקהל שיהיה נוכח להופעה שלך). זה יכול להיות אסון מוחלט והקיץ של אביה, או הצלחה מדהימה שמספיק קהל מצומצם וקשוב כדי שהתחושה שזה היה שווה את זה תתעלה על הכל.
חיל פושטקים להקה של לוחמים – לוחמי פאנק. לוחמי חופש של מוזיקה שרוצים לתת אותה במתנה לאנשים בכל הכוח.

הנסיעה חזור הרגישה פתאום כל כך אחרת. הרגשתי שעברנו משהו ביחד. שלא ידעתי כלל מה אני הולכת לחוות, וכל הסיטואציה הזו תפסה צורה שכלל לא חשבתי שאקבל ממנה את הרושם הזה. בעיקר של הערכה רבה כלי הפושטקים שהפכו גם אותי לפושטקית לא קטנה.

(סיפור צד, בונוס למי שהצליח להגיע עד הסוף: כשחזרנו לתל אביב ופרקנו את ציוד ההגברה בביתו של אביטל, גיליתי כי התיק שלי לא עליי. הוא לא נמצא באוטו. נלחצתי מאוד, כי הארנק שלי היה בתוכו ולא יכולתי לחזור הביתה בלעדיו. בלי להסס, ארי לקח אותי חזרה לכרם שלום לחפש את התיק. המסע שלנו המשיך. ארי לא נתן לי להתמודד עם הסיטואציה לבד, וזה ריגש אותי מאוד. התיק נח על הספספל בו ישבנו רגע לפני שנכנסו לרכב. פשוט חיכה לנו שם. הגענו, לקחנו אותו, וחזרנו שוב לתל אביב. בפעם השלישית להיום. 3 שעות נסיעה ארי נסע כדי לעזור לי למצוא את התיק האבוד.

מבלי לתכנן את רצף האירועים, מצאתי את עצמי חוזרת לירושלים בשעה 7 בבוקר אחרי לילה ארוך ומיוחד. מזל שהגיעה השבת שיכולתי לנוח אחרי הנסיעות הארוכות, אבל לא מתחרטת לרגע ויודעת שזה היה שווה את הכל. זה חתיכת סיפור שיילך איתי לעוד הרבה מאוד זמן. והצלחתי לחוות את הסיפור הזה בזכות אותם פושטקים).


הבנדקאמפ של Pufferfish

הבנדקאמפ של "חיל פושטקים"