ציפי פישר רוקדת על כמה חתונות / מרתון הופעות "עברית זה הדם שלי" בבית אליאנס + גוראן ברגוביץ בכיכר ספרא ירושלים / 11.7.19

אני אוהבת את פסטיבל "יוצאי התיבה" של בית אליאנס, נכחתי בו שנה שעברה במופע מחווה לענבל פרלמוטר, והפעם שמחתי לגלות שבנוסף להופעות המחווה המצוינות בפני עצמן שהוקדשו ליוצרים כמו סשה ויזהר ארגוב, את הפסטיבל סגר מרתון הופעות של מיטב יוצרי האינדי והרוק האלטרנטיבי הישראלי שיוצרים בשפה העברית. הייתה רק בעיה אחת – כשהודיעו לי שאני אסקר את הערב, נזכרתי שכבר קניתי כרטיס להופעה של המוזיקאי הבלקני גוראן ברגוביץ'. מזל ששני האירועים ממוקמים במרחק הליכה האחד מהשני, אז אפשר להספיק (כמעט) את הכל. 

הגעתי בשבע וחצי לבית אליאנס, בניין ישן עם היסטוריה מעניינת שממוקם מול שוק מחנה יהודה ומאחורי מרכז כלל. הוא מיועד לפיתוח, אבל עד שזה יקרה עמותת "רוח חדשה" קיבלה מהעירייה אישור לפעול בו. במקום פועל קולקטיב אנימציה, מעצבים ועמותת "כביש אחד", שארגנה את הפסטיבל. שלא כהרגלי, באתי מוקדם ואפילו עוד לא הכניסו אנשים לחצר הבניין, שבו נמצאת הבמה המרכזית. הבמה הנוספת מוקמה בקומת המרתף, שם לרוב יש את ההופעות ש"כביש אחד" מארגנים.   

קצת אחרי 20:00 עלתה הלהקה הראשונה, קיקי מלינקי. יצא לי לראות אותם בעבר אבל הפעם הזאת היה זה מופע מורחב. הלהקה בראשות יסמין רביב מנגנת אינדי רוק חמוד מאוד, מהסוג שכיום מאוד פופולארי בארה"ב בזכות יוצרות כמו מיצקי או פיבי ברידג'רס, שמאפיין אותו כנות רגשית גבוהה וחיבור מיידי לקהל. לא קל להיות המופע הפותח בשעה יחסית מוקדמת, אבל הלהקה צלחה את האתגר של הקהל היחסית דליל עם אנרגיות שהדביקו את הסובבים. השירים סובבים לרוב סביב עניינים רומנטיים, ושירטטו במדויק את מצבים של דיאלוג פנימי של אישה שכל הזמן שואלת את עצמה "למה עשיתי את הדבר המטומטם הזה" – כמו השיר "במיטה"  שפתח את ההופעה בה הדוברת נוזפת בעצמה "לפעמים אני פשוט הורסת לעצמי". ככל שהופעה התקדמה היא עברה מסאונד אינדי גיטרות אקוסטי למשהו יותר בריטפופי רוקיסטי, בסגנון של בלר, בו בלט במיוחד הבאסיסט. אהבתי במיוחד את "אופניים" שנכתב במסגרת פרויקט בו הוקלט שיר אחד בכל יום במשך שבוע בשם "כשאתה לא לידי" או "קייטי" על תהליך הפיכה לחברה של מישהי בברלין. עבור להקה שפועלת זמן קצר יחסית, כשנתיים-שלושה, הם הספיקו להוציא כמויות מרשימות של חומרים, כשני אלבומים מלאים – "על הסף של לוותר ושירים שכתבתי עליו" ( נובמבר 2018) ו"קיקי מלינקי" (מאי 2018), ושני אי.פיז "מחשבות על מין" ו"ברלין" (שניהם מ-2018). 

ירדתי לבמת המרתף כדי לראות חלק מההופעה של אבי עאדקי. הוא מוזיקאי שאצלו המילים בהחלט נמצאות בפרונט, בסגנון מינמליסטי שמזכיר את גבריאל בלחסן. בתור מישהי שלא הכירה אותו היטב, שמחתי לגלות עוד קול ייחודי שלא מפחד להיות קצת יוצא דופן ועל גבול התמהוני, כמו בשיר "מאושר למדי" בו עאדקי אומר שהוא "כל הלילה מילל" ולפיכך בפזמון מילל ממש, או בשיר "ראשון ראשון" בו הוא אומר שהוא  "מרגיש שיגעון, הולך על בטוח" (שניהם מהאלבום "מודע אני" שיצא ב-2008, שהמופע הוקדש לעשור לצאתו). רציתי להיות בתשע בכיכר ספרא, אז לצערי רק קיבלתי טעימה של שלושה-ארבעה שירים, ויצאתי לכיוון הכיכר באזור רבע לתשע. 

כשהגעתי לכיכר כבר המופע של גוראן ברגוביץ' התחיל, ואני כמו חלק גדול מהקהל לא הבנתי שישנם שני תורים, האחד לאיסוף הכרטיס והשני לכיכר עצמה. אחרי שבזבזתי כעשר דקות בגלל העניין, והמתנתי עוד עשר דקות בתור השני, נכנסתי להופעה. אבל האמת היא שלא התעצבנתי מכל העניין, כי בניגוד לרוב חוויות ההמתנה בתור, פה הקהל היה במצב רוח כל כך טוב שכבר בתור התחילו לרקוד לצלילי המוזיקה שנשפכה החוצה. בכל מקום בו עברתי, אנשים רקדו, הכיכר הייתה מלאה (כשש-שבע אלף איש, להערכתי) אבל חלק ניכר בחר לא לשבת על כיסאות הכתר שהושמו במרכז הכיכר אלא רקדו בצדדים, מתחת לחלק המקורה של הכיכר בו נמצאים בניני עיריית ירושלים . מגוון האנשים מאוד שימח אותי, במרכז ישבו בעיקר אנשים קשישים, אך בשוליים היו צעירים והורים וילדיהם, היו שם היפסטרים במראה מעודכן, אנשים עם רקע רוסי, חובבות מוזיקה אתנית מבוגרות מכל העדות, וכולם באו לעשות שמח.  

ההופעה עצמה הייתה של מוזיקה בלקנית מסורתית שפה ושם עם נוספו לה שדרוגים מודרניים, כלומר מוזיקה עם הרבה כלי נשיפה ותיפוף דומיננטי, כשמנהיג הלהקה ברגוביץ' נמצא במרכזה בחליפה לבנה ומנגן בכלי מיתר כמו גיטרה או עוד, אך להפתעתי לא שר הרבה. מי שהיה אחראי על השירה היה גבר צעיר וקצת עב בשר, וזמרות רקע בלבוש מסורתי, שנראו קצת כמו בבושקות רוסיות, נשים לא צעירות ולא רזות אף הן. חשבתי כמה נחמד זה שמוזיקה מסורתית, בניגוד למוזיקת פופ, מאפשרת לאנשים שחורגים מסטנדרט היופי הנוקשה מיקום מרכזי על הבמה. כפי שציינתי, ברגוביץ' בא לשמח ולפיכך לא פסח על אף להיט שלו, כולל השירים "קאלצ'ניקוב" (שבברור נכתב על המלחמה בשנות התשעים), "Balkaneros" ואף ביצע את השיר "S.O.S" מאלבומו האחרון שיצא ב-2017, "שבעה מכתבים מסרייבו"  (עיר הולדתו של ברגוביץ'). בשיר המקורי הופיע עוד מוזיקאי שכמו ברגוביץ', בחר לחיות כגולה בפאריז, ראשיד טהא המנוח. מחווה מיוחדת לקהל הישראלי קרתה כאשר ההרכב ביצע באופן מפתיע שיר בעברית של ריף כהן, שגם מופיעה לעיתים רבות עם ברגוביץ, בשם "מזל טוב". היה מצחיק לשמוע עברית במבטא סרבי מפי הזמרות אבל אין ספק שהאהבה שהרעיף הקהל על ברגוביץ' הצדיקה את המהלך. עזבתי לאחר כשלושת רבעי שעה, ולא התפלאתי לגלות אנשים מחוץ להופעה רוקדים אף הם. 

כשחזרתי לבית אליאנס גיליתי שבזמן שלא הייתי הייתה ההופעה של עמיר לב עם חומרים מאלבומו האחרון, "חשמל מהשמש", אך הספקתי לשמוע כמעט את כל ההופעה של שני פלג, אותה אני מאוד אוהבת. זו היתה פעם ראשונה שראיתי אותה מופיע עם ההרכב המלא, כבר יצא לי פעמיים לראות אותה בסולו (אחת מהן באותו פסטיבל בבית אליאנס, עשוה קאברים נהדרים לענבל פרלמוטר) אבל ציפיתי לחוויה יותר רוקיסטית עם גיבוי של באסיסט (שי חלמיש) ומתופף (חגי פרשטמן). בשלב הזה גם הגיעו יותר אנשים לחצר של בית. אליאנס, והיא הייתה מלאה יותר. פגשתי חברות ומכרים שלי מהמרכז שבואו לפסטיבל, מה שמעיד שזה היה אירוע מספיק שווה למשוך אליו קהל מחוץ לעיר. בזמן שעבר מאז שראיתי אותה הספקתי לשכוח איזו זמרת נהדרת היא בהופעה חיה, עם קול נשי עוצמתי  כמו זה של נינט של אורית שחף. רוב השירים היו מאלבומה האחרון, "ניתוקים" (כולל שיר הנושא) אבל גם פה ושם ביצעה שירים ישנים יותר, כמו "ג'נה ג'יימסון", השיר על כוכבת הפורנו לשעבר, והיא אף סיפרה שג'יימסון שמעה את השיר ויצרה איתה קשר דרך האינסטגרם, שהיא אהבה אותו. הנגינה אף היא הייתה טובה במיוחד, ראוי לציון התיפוף של פרשטמן , שאני מכירה מהרכבים קודמים שלו כמו מידנייט פיקוקס ומאלוקס, שלא לדבר על הליווי שלו למוזיקאיות נוספות כמו רונה קינן בשירים מסוימים התיפוף הקנה לשירים אופי קברטי, כמו זה של הצמד של הדרזדן דולס (אמנדה פאלמר). זו הייתה הופעה שגרמה לי להיזכר מחדש כמה האלבום האחרון שלה מהווה אבן דרך משמעותית בתולדות הרוק הישראלי.

איור: נמרוד פרידמן
לעמוד האינסטגרם של נמרוד
לאתר הרשמי של נמרוד

https://shanipeleg1.bandcamp.com/album/-

לא הספקתי להתאושש מההופעה האינטנסיבית וכבר הבאה התרחשה במרתף, עם יהוא ירון וניר שלמה כליווי, שלפעמים עשה לו סוג של קולות רקע כמו בום בוקס בנוסף לנגינת גיטרה חשמלית או אקוסטית. החלל האינטימי יחסית התאים לירון להתערבב בקהל ולשוטט בו (יחף כמובן) ללא הגברה, מה שיצר תחושה של חוסר היררכיה בין המבצע לקהל.   זה  הוביל לכמה  רגעים נהדרים, כמו רגע בו כל הקהל שר את ה"הו-הו" בפזמון של הקאבר של ירון לטום וייטס "עפר באדמה" מאלבומו הראשון "אמן השכנוע העצמי", ואף סיפק קצב עם מחיאות כפיים, שפיצה על העדר מתופף. הוא גם שר שירים מהאלבום האחרון שלו שיצא לפני שנתיים (מדהים איך הזמן עובר, נראה לי שלא ממזמן הייתי בהופעה במזקקה שהיה ממש עם צאת האלבום) "אם לא נרקוד לא נבין כלום" כמו "רעל" או "רואה אותך ולא" שהקדיש לביתו.   

https://yaronyehu.bandcamp.com/

דאגתי שמא WC עלו בזמן שהייתי במרתף לבמה המרכזית בחצר, אבל חששותיי התבדו, והם עלו איזה חמש-עשר דקות אחרי שיהוא ירון סיים. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הצמד מופיע וממש רציתי לראות אם הבאזז מוצדק, כיוון שהם הספיקו לקבל שם של להקה פוליטית בועטת, סטייל ה"הבילויים". WC מורכב משני האחים לבית הספרי, אריה על הגיטרה ואבשלום על הקלידים הצליח להישמע כמו להקה של יותר מוזיקאים מצמד בזכות שימוש יצירתי בסימפולים וקטעים מוקלטים, עם שילוב מדבק של אלקטרוניקה ורוק. למרות שיש לי הכרות בסיסית עם המוזיקה, רק בהופעה פתאום קלטתי כמה הם מזכירים את אל.סי.די סאונדסיסטם, להקה אמריקנית שאני אוהבת במיוחד, ובעצם כמה בכך הם די בודדים במערכה, כי כמו סאונדסיטם שלא מתחנפת לקהל במיוחד, יש מעט מאוד מוזיקאים בארץ שעושים כמו מוזיקה, שהיא גם מרקידה אבל עם עוצמות של רוק. אני חושבת שבהופעה בירושלים מתלווה להופעה של להקה כזו "דווקאיות" מיוחדת, למרות שאישית מצאתי את חלק מהטקסטים לא בשלים מספיק, ראו שזה השפיע לטובה על המפזזים על הרחבה.

https://wcmusic.bandcamp.com/

באזור חצות וחצי חשתי עייפות משתלטת עליי, אחרי ארבע שעות של מוזיקה בערך ושישה הרכבים שונים הרגשתי שיכולת הקשב שלי הגיעה לקצה היכולת שלה, ונאלצתי לוותר על האפטר פארטי עד אור הבוקר. הבחירה לערבב בין אמנים מוכרים יותר ומוכרים פחות בפסטיבל הוכיחה את עצמה כנכונה, וגם הדרך בה ההופעות פוזרו כך שהקהל עבר מבמה גדולה בחצר לקטנה יותר למטה גם עבד היטב. מגיע לעמותת כביש אחד יישר כוח על זריקת העידוד שהם נתנו לאינדי מקומי, שמוכיחה שגם למוזיקה בעברית יכולה להיות נשכנית, מדויקת ועם אמירה רלוונטית.
.

תמר אפק / הפונדק י-ם / 17.7.19 / מאת: אייל נחתומי

הפונדק הוא אחד המקומות הכי מסקרנים בירושלים.
הרושם הראשוני הוא שכמה צעירים היפסטרים השתלטו על מבנה נטוש, זרקו צבע על הקירות, חיברו חשמל והגברה, הביאו קצת בירות ופתחו מקום. ו-וואלה? לא רע בכלל, אפילו טוב. תחושה חצי ביתית שוררת שם, ככה שתמיד יהיה מישהו שישים לב אליך.

במקום הזה הופיעה תמר אפק, אישה בת 30 ומשהו (לדעתי) עם חיוך קצת עייף אבל כזה שמרגיע, ועיניים של נערה. לבמה עולים איתה שני בחורים צעירים למראה. בסיסט מתולתל לתפארת ומתופף רזה.
אל תתנו למראה לבלבל אתכם. הטריו הזה נראה מעט זרוק אבל מדובר בחבורה של שדים מוכשרים עד קצה גבולות ההבנה האנושיים. נראה שהדבר שמאחד בין כולם הוא תשוקה מטורפת ולבבות שנסדקו במהלך החיים. אני אישית לא הפסקתי להתפעם לשנייה

"הפסקתי לעשן לפני 6 ימים וכולכם נראים לי כמו סיגריות שאני רוצה לעשן כרגע"

תמר מוסרת לקהל החצי עירני כמה רגעים לפני הסוף.
Tamar Aphek Live @ Lisboa 2019


צחוקים פה ושם, אבל האמירה הזאת תופסת ומעורר כמה מחשבות שמתחוללות אצלי כבר תקופה – איך זה להיות מוזיקאי פעיל ועדיין לקיים חיים? האם גם למוזיקאים יש צורך עז להשתין בקטעים הכי מרגשים? איך מקימים משפחה בכלל? ולמה תמיד גיטריסטיות עושות פחות פוזות מגיטריסטים ויותר נכנסות לך לנשמה?
תמר עושה עם גיטרה אחת בדיוק כמה שמספיק. לא צריך תו אחד יותר.
הגיטרה היא הפסנתר העתיק והמאובק שלה, והיא פורטת עליו באהבה ורוך של שמיכות נעימות בלילות סתיו ירושלמיים טובים. היא גם המייללת האישית שלה ודרך הדיסטורשן היא מוציאה את הכעס והאהבה וכל מה שקשה וצריך מידי פעמים להבליח אחרת נשתגע.

Tamar Aphek Live at Iberian Peninsula

ממליץ לכולכם לראות את תמר מופיעה וללמוד דבר או שניים על רגש מתפרץ ורוטט ששובר וגועש ונעים ורך וסודק ומרפא.
היא עושה הופעות בדרך שבה אתה יוצא עם יותר שאלות מתשובות. ואלה רגעים מקודשים
תמר, את נושאת בתוכך משהו יקר ערך , אל תוותרי לעולם.
תודה על הכל

לעמוד הבנדקאמפ של תמר אפק 

איור: נמרוד פרידמן. לפרופיל האינסטגרם של נמרוד

תמר פילוסוף / 11.12.18 / המזקקה ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

החיים שלי נהיו כל כך עמוסים, שכל יום בהם אני מסיימת מותשת ובעייפות גדולה. הלימודים דורשים ממני הרבה כוחות. יחד עם כל זה, אני משתדלת למצוא רגעים קטנים של השהייה ומנוחה. גם אם זה לא ערב מלא של "יציאה", אני משתדלת להקדיש לעצמי כמה דקות של אוויר לנשימה. לצאת לסיבוב בחוץ, לעשות גיחות קצרות, רק להרגיש בנאדם שוב לפני מסע החזרה הביתה וסיום היום.

סיימתי את יום הלימודים שלי בשעה 21:30, אחרי שחתכתי קצת יותר מוקדם משיעור תזמורת כי לא הייתי מרוכזת יותר.

יום שלישי לא היה "פעמיים כי טוב", אלא טריפל-כי טוב כי היו לפחות 3 הופעות ששקלתי לאיזו מהן אני רוצה ללכת לראות אבל פשוט לא ידעתי מה יהיה מצב הרוח שלי. איפה ארגיש שאני מוצאת את עצמי. סיימתי את היום שלי טרודה ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות עם כל הבלבול הזה אבל הרגשתי שאני צריכה מוזיקה שתעשה בתוכי סדר.

הופיעו – תמר שכטר בנוקטורנו, אליק הרפז בסירא (עוד אראה אותו שוב. הוא והכינור המטורף שלו), ותמר פילוסוף במזקקה.

את שלושתם אני אוהבת. כל אחד מהם מיוחד בדרכו. שלושה אמנים מאוד ירושלמים בשבילי. ועם כל הצער בפיספוס ובבחירה הקשה, שימח אותי מאוד שכל הטוב הזה קרה בו זמנית. הרבה אנשים הרוויחו באותו יום. ומדהים השפע הזה שקורה באמצע השבוע.

הלב החליט לבסוף ללכת למזקקה. בהתחלה חשבתי שאשב שם רק לשלושה שירים ואלך. פחדתי שלא אהיה מרוכזת בהופעה עם כל העייפות הזו שנחתה עליי, שלא אהיה בכוחי. רציתי באמת משהו לנשמה שיטיב איתה. ותמר מיוחדת ומרפאת וגם המעט שאפשר להיות בו ולהרוויח הוא מדהים.

אבל משהו בי נשאב ונשאר. עד סוף ההופעה.

זו הייתה הופעה שהייתי זקוקה לה. והצלחתי למצוא את השקט והשלווה בתוך המוזיקה של תמר, עם כל שיר ושיר שהיא ניגנה.

את תמר פילוסוף אני חווה לאורך השנים בכל מיני דרכים.

זה התחיל בהופעות בית בפרוייקט מדהים ששמו "מוזיקה בבית", בחצר בית קסומה בקריית יובל. איפשהו בשנת 2012-2013 אני חושבת.

תמר הלחינה לדוד לביא שיר, ודרכו הכרתי אותה. כך שמעתי עליה.

קרו בחצר הבית הזה הרבה רגעים של קסם. ותמר היא גילוי.

כל שיר שלה שקיים ביוטיוב הוא פנינה.

לחוות אמן לאורך השנים זה באמת תהליך מעניין.

מה שהמוזיקה שלה הספיקה לעבור…

הופעות בחנאל'ה בירושלים לבד ובהתארחות בהופעות של אחרים, השתתפות בתכנית "סינטיסייזר" שההופעה שהיא ביצעה שם עדיין מהדהדת בי. לשמוע אותה פתאום עם הרכב – תוספת של תופים וגיטרה שמוסיפה למוזיקה שלה נפח חדש ומעצימה אותה.

יש קסם באלבום שלה שנמצא בבנדקאמפ. בהקלטה מינימליסטית ובסאונד מאוד חורפי ובתמר לבד על כל זה. אבל לשמוע אותה עם להקה זה לוקח אותה זה למקום אחר. אני כל כמה זמן חוזרת לביצוע שלה מהסשן שהקליטו אותה במהלך התכנית הזו, "ליפול כמו עלה".

אף פעם לא שמעתי את תמר ככה. וזה כל כך יפה להיות נוכח לזה.

ועכשיו, בתקופה האחרונה בה היא מקליטה את האלבום שלה… אני עוקבת אחר זה בשקיקה ובהתרגשות גדולה. זה אחד האלבומים שאני הכי מחכה להם שייצאו.

   היו לי כל מיני מחשבות סביב ההופעה של תמר במזקקה כשראיתי את פרסום האיוונט. מופע סולו ופעם ראשונה שהיא מופיעה שם.

הרגשתי שמצד אחד זה משהו שהיה צריך לקרות ועכשיו עם המקום של תמר וההתפתחות שלה בתור אמנית זה הזמן הנכון, ומצד שני – שאלתי את עצמי האם זה המקום הנכון עבורה?

הרגשתי קצת דיסוננס בין המקום לבינה. שהמזקקה מקום שלא מתחבר לי אל תמר. משהו בחיספוס אולי של המקום, והעדינות של תמר…

אבל התבדיתי.

כשהתחיל להגיע הקהל פתאום ראיתי את הקסם שבדיסוננס הזה ואיך הכל מתחבר ולמה בעצם בחרתי להפריד. שכחתי כשמדובר בירושלים? זה הרי חלק מהייחוד של העיר הזו. כל הקצוות מתחברים בסוף.

פשוט אף פעם, ואני מודה, לא ראיתי כל כך הרבה חובשי כיפה מצטופפים ברחבה של המזקקה.

בתפיסה שלי חשבתי לעצמי שאולי זה לא קהל היעד.

וזה היה רגע מאוד יפה לראות ששמחתי שנחשפתי אליו. שום דבר לא משנה כשהמוזיקה מדברת.

הגיעו לא מעט אנשים, עד שהזדקקנו להוסיף עוד שתי שורות כיסאות מאחור כדי שיהיו עוד מקומות לשבת.

הגיע קהל שמכיר את תמר מכל מיני מקומות שונים בחיים.

על הבמה היו מונחים נרות, ואור חמים עטף את החלל. היה נעים להיכנס ככה להופעה.

בשמלה שחורה, תמר נכנסת לבמה. משהו ברגע הזה, בכניסה לבמה מלאת הנרות, גרם לי לחשוב כמה אצילית ועוצמתית היא.

אנשים היו מאוד שקועים וקשובים לה. אחת נשענה על הקיר ועצמה עיניים, ואחד טמן את פניו בידיו מתנדנד עם תמר והמוזיקה, ולרגעים היה נדמה שהוא מתפלל.

תמר זמרת גדולה, ואמיתית, וכנה, ועדינה.

הצורה שבה היא כותבת, ומתבטאת, ומתייחסת – אין דבר שדומה לה.

יש בה משהו על זמני, איך שהיא שרה שירי משוררים גדולים. רחל, לאה גולדברג…

"זה שיר שכתב פנחס שדה. זה שיר עם המון המון תשומת לב לרגע מאוד מאוד קטן" תמר אומרת לפני שהיא מבצעת את "ליפול כמו עלה", ורק המשפט הזה תפס אותי ולא עזב אותי משם.

זה משהו שמאוד נכון כלפי כל היצירה שלה. תשומת הלב הזו.

ובעוצמה שקטה היא מכניסה אנשים פנימה לראות ביחד איתה את הנקודות הקטנות האלו מהעיניים שלה.

בכניסה להופעה, בקופות, חולקו תמונות עם מילות השיר "שמחה", שהוא שיר חדש שתמר הוציאה ממש בימים האחרונים. עם מגנט מצורף אליהם מאחור.

היא ביצעה את השיר בהופעה, ושמחתי שיש לי את המילים להחזיק ביד כדי שאוכל להתעכב על כל מילה.

והוא הולך כך:

כְּשֶׁיָּצָאתִי לְטַיֵּל

שָׁמַעְתִּי בְּתוֹכִי אֶת הַשִּׂמְחָה

הִיא הָיְתָה קְטַנְטֹנֶת וְלֹא הִפְסִיקָה

לְקַפֵּץ וְלָרוּץ

צְחוֹקָהּ הָיָה דַּק וּמִתְגַּלְגֵּל

אָמַרְתִּי לָהּ מִלִּים טוֹבוֹת

שֶׁהִיא בְּרוּכָה, שֶׁהִיא אֲהוּבָה,

רְצוּיָה וּמֻזְמֶנֶת

שִׂמְחָה הִיא דָּבָר שָׁקֵט מְאֹד

שִׂמְחָה הִיא דָּבָר עָדִין

אביתר בנאי כותב בשירו "שיר טיול" – "חבל שלשקט אין קהל".

לאורך כל ההופעה של תמר הקהל הקשיב לשקט, שהוא פרספקטיבה שלמה של חיים שעוברת דרכה, וזה היה רגע מדהים.

הרגשתי שיצאתי מההופעה הזו טעונה. שמחה יותר. שלווה יותר ומחוייכת יותר.

(תודה תמר)

לעמוד הפייסבוק של תמר

לביצוע "ליפול כמו עלה" מתוך Synthesizer – תכנית האקסלרטור למוזיקאים:

לביצוע השיר "שמחה":