אקואה נארו – מופע נעילה של פסטיבל הג'אז הפלסטיני / פאטוש בר גלרי / חיפה / 26.10.19 / מאת: בידי שרון

סליחה מראש, הטקסט הזה עשוי להחליק לכם קשה בגרון. תקראו לי שיפוטית, ואפילו – גזענית. מאיזה שהיא סיבה לא ברורה, יש לי דימוי מובהק בראש וציפיות מדויקות איך הרכב
ג'אז-Fאנק-היפ-הופ צריך להראות: המתופף תמיד יהיה בחור גדול מימדים, כרסתן, אפרו-אמריקאי, עם רעמת שיער מתולתלת שתקוע בה מסרק. כלומר לכל הפחות QUESTLOVE מה- ROOTS. מולו, אני מדמיינת את הקלידן כבחור הלבן היחיד בהרכב. מהורהר כזה, עם משקפיים וחולצה מכופתרת בהדפס פלמינגו. אם המתופף מוביל את הגרוב, אז הקלידן הוא הבחור המתוחכם בחבורה, שרואים באצבעותיו העדינות שגדל על מלודיות קלאסיות של שוברט ומוצרט, ומתי שהוא, כנראה, עשה פנייה חדה ימינה לכיוונים של מוסיקה חדשה ומגניבה לא פחות (אם לא יותר). 

הערב הזה בחיפה, התהפכו היוצרות. על התופים ג'ינגל בטירוף חושים ותנועה אקסטטית סקייטר צעיר, רזה, עם עיניים מעט מלוכסנות וכובע מצחיה, ומולו, על הקלידים – מי שחשבתי שיהיה המתופף: שמנמן, אפרו-אמריקאי, רעמת שיער גדולה מבולגנת, משקפיים במסגרת פלסטיק שחורה עבה, פחות בגרוב, יותר במלודיות. הפתיע לשמוע אותו מתרגש בקול רועד, מרים לאוקטבות גבוהות בבלדות הנוגות הרומנטיות שבהן שר סולו.  

אז זה ההרכב של אקואה נארו כפי שהופיעה בערב הנעילה בפסטיבל הג'אז הפלסטיני MahraJazz בחיפה. נארו היא אמנית היפ-הופ, ראפרית, משוררת וגם – חוקרת תרבות ומרצה מבוקשת. במהלך העשור האחרון נארו מקדמת הן בהרצאותיה, והן במוסיקה ובהופעות – אג'נדה פמיניסטית לוחמנית ונחשבת לאקטיביסטית בולטת. מחקרה מ-2018 מתחקה אחר התרומה של נשים שחורות למוסיקה הפופולרית בארה"ב. באלבום האחרון שלה –  The blackest Joy נארו חוגגת את ההוויה השחורה, את גיבורי התרבות שלה: 

 Sweetback type cinema, flow be straight enema
Syntax hardcore, '96 Lil' Kim and them
Rap now and enter your time-space continuum
Duke Ellington 'Showboat', and I'll swing the pendulum

נותנת הוראות לקהל, מכתיבה מקצבים, מסמנת בעיניים לקלידן, קוראת שירה או עושה ראפ, אקואה נארו מכניסה אותנו לתוך חוויה על חושית תוססת. אולם מדהים עם תקרה גבוהה ובכל זאת, הופעה אינטימית מקרבת, שהרגשנו כאילו מתרחשת אצלה בסלון הביתי. כנראה שהשטיחים על הבמה מוסיפים לתחושה. כשאני באה להופעה עם אפס ציפיות, לרוב אצא מחייכת. בלי להכיר את המילים, בלי להכיר את האידיאולוגיה,  בהופעה הזו לא הצלחתי לעמוד ישר, הייתי חייבת לזוז. מקצבים שמשלבים ג'אז מתוחכם עם R&B מחליק שיכול לעבור בקלות את מבחן הפלייליסט גלגלצ, נארו לא משאירה אף רגל אדישה. חייבים לרקוד, להזיז את האגן, לעשות קליקים עם הידיים בקצב. להצטרף לגרוב המרים הזה. לחייך עם הסקסופון. 

מעבר לבמה, הפאטוש בר-גלרי הוא אחד המרחבים היפים בחיפה בימים אלו. בכל פינה העין קולטת יצירת אמנות או רפרנס לתרבות פופ שמחייב התבוננות מעמיקה. מחוץ לאולם, מרחב העישון המגודר מלא עציצים ופינות חמד שכיף לשבת בהן, פסלי אמנות שימושית סולם שהפך לאדנית, גלגלי שיניים ענקיים תעשייתיים זכר לעידן התעשייתי ששלט באזור, ספסלי קק"ל מעץ, נוף לעגורנים של הנמל. את הים מרגישים, בלחות גבוהה ולפעמים משב רוח רענן, אבל את הים לא רואים בעיניים. כל רבע שעה עוברת רכבת ישראל באקט סימבולי, בהתחלה זה מוציא ממך איזה וואו שמתרגש, אחר כך כבר מתרגלים. 

מה שמגניב באירועים העצמאיים של התרבות הפלסטינית הפורחת בחיפה, זה שהם לא מיוחצנים בתקשורת דוברת עברית בכלל. יכול להיות שהמטרה היא לחמוק מהטופרים של שרת התרבות ומהאגרסיות של הישראלים שפחות מכילים את התרבות הפלסטינית-ההיפסטרית המתעוררת בין הדר לעיר התחתית בחיפה. היתרונות עבורינו: אנדרגראונד אמיתי, אותנטי, אולם מלא חלקית, עם מרחב מרווח לזוז ולרקוד ואמנית פרפורמנס אדירה. 

שפה היא תרבות. היא מכילה הרבה אלמנטים מעבר לתיווך של מסרים פשוטים, מעבר לסחר חליפין של מחשבות. בערב הזה, כבר כתבתי למעלה, התהפכו היוצרות. דוברי העברית ואני ביניהם, היינו המיעוט הזר, אולי אפילו, רחמנא לצלן –  המיעוט המוחלש. האנגלית בפי האמנית על הבמה, מביאה קולות מחאה מעולמות רחוקים, ובאותו הערב מאפשרת לנתק עד כמה שניתן את הקונפליקט הפוליטי-תרבותי בין השפות עברית וערבית. פתאום הבנתי, ודפקתי יד על המצח, הי! אני הטיפשה בחדר. כן, כן, הטיפשה, שלא דוברת את השפה המקומית, שאני מסתננת לתוך התרבות שאיני שייכת לה, שאינני יודעת, שחונכתי שלא לחקור. שהם, ההם, באותו הזמן והמקום, חזקים ממני שכן מחזיקים ביותר ידע ממני. אני, שחוטאת במילה או שתיים בערבית, בהתנשאות קולוניאליסטית, הרגשתי לא שייכת ומנוכרת, בעיר הולדתי, בארץ מכורתי. מצאתי את עצמי מתביישת ממש שאני לא מדברת ערבית. הערבים שמולי, תיקשרו בינם לבין עצמם ערבית, ותיבלו בה מלים בעברית כסלנג, בדיוק באותו אופן שאני ואתה מוסיפים מלים מערבית כסלנג. כי בסופו של דבר, מציאות החיים לא מצליחה לבודד את שתי התרבויות כפי שפוליטיקאים היו רוצים. הופעה באנגלית של אמנית מחאה פמיניסטית שחורה בחיפה, מאפשרת לראות את המשיכה המגנטית של שתי התרבויות, העברית והערבית אחת לשניה. בעיר התחתית, אין גדר הפרדה.  

התובנה הזו גרמה לי לחייך, להרגיש גאווה בהיותי חיפאית. הלאומיות הישראלית הקונטרוברסלית פינתה את מקומה ללוקאל-פטריוט שכיף לעכל. כי חיפה עם הנמנום שלה, אזור תעשייה פטרוכימית ורכבת שחוצצת את הים, חיפה עם האיימן עודה והחומוס, עם הואדי והארובות המסרטנות של בז"ן, הים וההר והתח"צ בשבת, מאפשרת לתרבויות המגוונות להתעלס בה באין מפריע, בשקט. בלי לעשות שואו תל- אביבי. בלי לעמוד על הדם בירושלמית. מחיפה צמחה ועוד תצמח האופוזיציה של הקבוצות המוחלשות בחברה הישראלית. דווקא בעיר הפועלים הסוציאליסטית (איפה דני גוטווין כשצריך אותו?) היזמות הפרטית, הליברטאנית, זו שדוחה תקציבים ממסדיים, שבוחרת באיזו שפה ליחצן את עצמה, מצליחה ליצור חיבור טבעי היכן שאחרים נכשלים. בחיפה האדישה הערבים כמיעוט מכוננים לעצמם אי של שפיות וחיים נורמטיביים, ואני היהודייה, תיירת, אורחת. המיעוט מרים ראש בגאון ושואף ליצור מרחב תרבותי לא מתנצל, כזה שיכול להזמין את ניקולאס ז'אר, אמן אלקטרוני שממלא איצטדיונים, להופעת תיקלוט אינטימית של 200 איש במועדון קטן שממוקם במבנה טורקי עתיק; מרחב שרואה את עצמו מרכז מקומי, משמעותי, ומשפיע, שמזמין את אקואה נארו, אמנית מחאה פמיניסטית שחורה וגאה, שנושאת בגאון מסרים של התנגדות, שחרור  ובחירה חופשית. אם חשקה נפשכם באנדרגראונד אמיתי, באמנות עצמאית, אינדי פורץ גבולות וחוצה תרבויות, בואו לחיפה, חפשו אותו בערבית. 

מילה וקישור לסיכום: בגלגול אחר כתבתי עבור מגזין טיים אאוט המלצות על 6 מסגרות ללימוד ערבית בתל אביב. נראה לי שהאייטם עדיין רלוונטי, אז הנה קישור.

על הכותבת: 
בִּידִי  ש.
בוגרת תואר שני במחקר תרבות, ותואר ראשון בתקשורת. כיום לומדת דאטא-סיינס. ילידת חיפה, 1982.
נוודת דיגיטלית מזה שנתיים. כמעט טבעונית. חובבת מוסיקה ושוחרת אמנות. מבקרת בישראל עד תחילת ינואר 2020. 

תמר פילוסוף / 11.12.18 / המזקקה ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

החיים שלי נהיו כל כך עמוסים, שכל יום בהם אני מסיימת מותשת ובעייפות גדולה. הלימודים דורשים ממני הרבה כוחות. יחד עם כל זה, אני משתדלת למצוא רגעים קטנים של השהייה ומנוחה. גם אם זה לא ערב מלא של "יציאה", אני משתדלת להקדיש לעצמי כמה דקות של אוויר לנשימה. לצאת לסיבוב בחוץ, לעשות גיחות קצרות, רק להרגיש בנאדם שוב לפני מסע החזרה הביתה וסיום היום.

סיימתי את יום הלימודים שלי בשעה 21:30, אחרי שחתכתי קצת יותר מוקדם משיעור תזמורת כי לא הייתי מרוכזת יותר.

יום שלישי לא היה "פעמיים כי טוב", אלא טריפל-כי טוב כי היו לפחות 3 הופעות ששקלתי לאיזו מהן אני רוצה ללכת לראות אבל פשוט לא ידעתי מה יהיה מצב הרוח שלי. איפה ארגיש שאני מוצאת את עצמי. סיימתי את היום שלי טרודה ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות עם כל הבלבול הזה אבל הרגשתי שאני צריכה מוזיקה שתעשה בתוכי סדר.

הופיעו – תמר שכטר בנוקטורנו, אליק הרפז בסירא (עוד אראה אותו שוב. הוא והכינור המטורף שלו), ותמר פילוסוף במזקקה.

את שלושתם אני אוהבת. כל אחד מהם מיוחד בדרכו. שלושה אמנים מאוד ירושלמים בשבילי. ועם כל הצער בפיספוס ובבחירה הקשה, שימח אותי מאוד שכל הטוב הזה קרה בו זמנית. הרבה אנשים הרוויחו באותו יום. ומדהים השפע הזה שקורה באמצע השבוע.

הלב החליט לבסוף ללכת למזקקה. בהתחלה חשבתי שאשב שם רק לשלושה שירים ואלך. פחדתי שלא אהיה מרוכזת בהופעה עם כל העייפות הזו שנחתה עליי, שלא אהיה בכוחי. רציתי באמת משהו לנשמה שיטיב איתה. ותמר מיוחדת ומרפאת וגם המעט שאפשר להיות בו ולהרוויח הוא מדהים.

אבל משהו בי נשאב ונשאר. עד סוף ההופעה.

זו הייתה הופעה שהייתי זקוקה לה. והצלחתי למצוא את השקט והשלווה בתוך המוזיקה של תמר, עם כל שיר ושיר שהיא ניגנה.

את תמר פילוסוף אני חווה לאורך השנים בכל מיני דרכים.

זה התחיל בהופעות בית בפרוייקט מדהים ששמו "מוזיקה בבית", בחצר בית קסומה בקריית יובל. איפשהו בשנת 2012-2013 אני חושבת.

תמר הלחינה לדוד לביא שיר, ודרכו הכרתי אותה. כך שמעתי עליה.

קרו בחצר הבית הזה הרבה רגעים של קסם. ותמר היא גילוי.

כל שיר שלה שקיים ביוטיוב הוא פנינה.

לחוות אמן לאורך השנים זה באמת תהליך מעניין.

מה שהמוזיקה שלה הספיקה לעבור…

הופעות בחנאל'ה בירושלים לבד ובהתארחות בהופעות של אחרים, השתתפות בתכנית "סינטיסייזר" שההופעה שהיא ביצעה שם עדיין מהדהדת בי. לשמוע אותה פתאום עם הרכב – תוספת של תופים וגיטרה שמוסיפה למוזיקה שלה נפח חדש ומעצימה אותה.

יש קסם באלבום שלה שנמצא בבנדקאמפ. בהקלטה מינימליסטית ובסאונד מאוד חורפי ובתמר לבד על כל זה. אבל לשמוע אותה עם להקה זה לוקח אותה זה למקום אחר. אני כל כמה זמן חוזרת לביצוע שלה מהסשן שהקליטו אותה במהלך התכנית הזו, "ליפול כמו עלה".

אף פעם לא שמעתי את תמר ככה. וזה כל כך יפה להיות נוכח לזה.

ועכשיו, בתקופה האחרונה בה היא מקליטה את האלבום שלה… אני עוקבת אחר זה בשקיקה ובהתרגשות גדולה. זה אחד האלבומים שאני הכי מחכה להם שייצאו.

   היו לי כל מיני מחשבות סביב ההופעה של תמר במזקקה כשראיתי את פרסום האיוונט. מופע סולו ופעם ראשונה שהיא מופיעה שם.

הרגשתי שמצד אחד זה משהו שהיה צריך לקרות ועכשיו עם המקום של תמר וההתפתחות שלה בתור אמנית זה הזמן הנכון, ומצד שני – שאלתי את עצמי האם זה המקום הנכון עבורה?

הרגשתי קצת דיסוננס בין המקום לבינה. שהמזקקה מקום שלא מתחבר לי אל תמר. משהו בחיספוס אולי של המקום, והעדינות של תמר…

אבל התבדיתי.

כשהתחיל להגיע הקהל פתאום ראיתי את הקסם שבדיסוננס הזה ואיך הכל מתחבר ולמה בעצם בחרתי להפריד. שכחתי כשמדובר בירושלים? זה הרי חלק מהייחוד של העיר הזו. כל הקצוות מתחברים בסוף.

פשוט אף פעם, ואני מודה, לא ראיתי כל כך הרבה חובשי כיפה מצטופפים ברחבה של המזקקה.

בתפיסה שלי חשבתי לעצמי שאולי זה לא קהל היעד.

וזה היה רגע מאוד יפה לראות ששמחתי שנחשפתי אליו. שום דבר לא משנה כשהמוזיקה מדברת.

הגיעו לא מעט אנשים, עד שהזדקקנו להוסיף עוד שתי שורות כיסאות מאחור כדי שיהיו עוד מקומות לשבת.

הגיע קהל שמכיר את תמר מכל מיני מקומות שונים בחיים.

על הבמה היו מונחים נרות, ואור חמים עטף את החלל. היה נעים להיכנס ככה להופעה.

בשמלה שחורה, תמר נכנסת לבמה. משהו ברגע הזה, בכניסה לבמה מלאת הנרות, גרם לי לחשוב כמה אצילית ועוצמתית היא.

אנשים היו מאוד שקועים וקשובים לה. אחת נשענה על הקיר ועצמה עיניים, ואחד טמן את פניו בידיו מתנדנד עם תמר והמוזיקה, ולרגעים היה נדמה שהוא מתפלל.

תמר זמרת גדולה, ואמיתית, וכנה, ועדינה.

הצורה שבה היא כותבת, ומתבטאת, ומתייחסת – אין דבר שדומה לה.

יש בה משהו על זמני, איך שהיא שרה שירי משוררים גדולים. רחל, לאה גולדברג…

"זה שיר שכתב פנחס שדה. זה שיר עם המון המון תשומת לב לרגע מאוד מאוד קטן" תמר אומרת לפני שהיא מבצעת את "ליפול כמו עלה", ורק המשפט הזה תפס אותי ולא עזב אותי משם.

זה משהו שמאוד נכון כלפי כל היצירה שלה. תשומת הלב הזו.

ובעוצמה שקטה היא מכניסה אנשים פנימה לראות ביחד איתה את הנקודות הקטנות האלו מהעיניים שלה.

בכניסה להופעה, בקופות, חולקו תמונות עם מילות השיר "שמחה", שהוא שיר חדש שתמר הוציאה ממש בימים האחרונים. עם מגנט מצורף אליהם מאחור.

היא ביצעה את השיר בהופעה, ושמחתי שיש לי את המילים להחזיק ביד כדי שאוכל להתעכב על כל מילה.

והוא הולך כך:

כְּשֶׁיָּצָאתִי לְטַיֵּל

שָׁמַעְתִּי בְּתוֹכִי אֶת הַשִּׂמְחָה

הִיא הָיְתָה קְטַנְטֹנֶת וְלֹא הִפְסִיקָה

לְקַפֵּץ וְלָרוּץ

צְחוֹקָהּ הָיָה דַּק וּמִתְגַּלְגֵּל

אָמַרְתִּי לָהּ מִלִּים טוֹבוֹת

שֶׁהִיא בְּרוּכָה, שֶׁהִיא אֲהוּבָה,

רְצוּיָה וּמֻזְמֶנֶת

שִׂמְחָה הִיא דָּבָר שָׁקֵט מְאֹד

שִׂמְחָה הִיא דָּבָר עָדִין

אביתר בנאי כותב בשירו "שיר טיול" – "חבל שלשקט אין קהל".

לאורך כל ההופעה של תמר הקהל הקשיב לשקט, שהוא פרספקטיבה שלמה של חיים שעוברת דרכה, וזה היה רגע מדהים.

הרגשתי שיצאתי מההופעה הזו טעונה. שמחה יותר. שלווה יותר ומחוייכת יותר.

(תודה תמר)

לעמוד הפייסבוק של תמר

לביצוע "ליפול כמו עלה" מתוך Synthesizer – תכנית האקסלרטור למוזיקאים:

לביצוע השיר "שמחה":