סרג'נט כרוב / 22.2.19 / "הבית האדום" שפירא ת"א / מאת: גבריאלה חזון

הפוסט הזה הולך להמשיך את רצף השהות שהייתה לי בתל אביב, שהניבה הרבה הופעות טובות שצפיתי בהם במהלך ארבעת הימים שביקרתי בה. שתיים מהן כבר פורסמו כאן בבלוג.
זה התחיל עם דניאל ספיר בפיצה פיפל, ממשיך לסרג'נט כרוב בבית האדום בשכונת שפירא עליהם אספר כאן, והסתיים בהופעה של ספינסטר סיסטר בתדר.
סיפור בהמשכים שלאט לאט מוצא את דרכו החוצה. כך נראתה חופשת הסמסטר שלי, עמוסה במוזיקה. הדבר הזה נתן לי המון כוח.
היה קשה לחזור אחרי רצף חוויות שכזה ללימודים…


את חבורת הכרובים הכרתי לראשונה באירוע של תנועת תרבות שהתרחש בשוק הישן בעפולה. זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בהם, שם הם נתנו הופעה מיוחדת עם רגעים יפים שהוזכרו כאן. מאז נשארתי לעקוב אחר היצירה שלהם, מחכה להזדמנויות הבאות לצפות בהם.

אל קרנבל הכרוב הגדול קיבלתי הזמנה מבעוד מועד ותזכורת מדין בר, סולן הלהקה. אירוע המסכם את יציאת האי.פי "עצוב" שהוציאו, התכוננות לקראת יציאת האלבום שלהם וגיוס כספים אליו.
בהתחלה חשבתי שאגיע רק כדי להגיד שלום ולחזק את החברים לפני האירוע. היה לי קשה לחשוב שאני כל כך קרובה ואפספס אותם (הבית האדום היה כ5 דקות הליכה מהדירה בה שהיתי לתקופה הקצרה הזו), אבל לא הייתה לי יכולת כלכלית לתמוך בהם (לפעמים יש תקופות קשות בהם אין אפשרות לתמוך כפי שהיית רוצה).

עקבתי באדיקות אחר עבודתם לקראת האירוע בעמוד הפייסבוק שלהם, וראיתי כמה הם משקיעים לקראתו. אם זו הדפסת חולצות ותיקי בד עבודת יד בהדפס רשת (ואני יודעת כמה העבודה הזאת סיזיפית וקשה, ועוד להיות לבדך בסטודיו. להדפיס דבר כזה זו בהחלט יצירת אומנות), ומדבקות שמדברות את השפה העיצובית של עטיפת האי-פי "עצוב" שהוציאו (דמעות, שמש עגולה וצהובה, כרובים ולבבות).
את כל האומנות היפה הזו יצר דין, שמשקיע בכל פרט ופרט באומנות הוויזואלית של הלהקה.
כל הדברים האלו בהחלט עשו חשק להיות שם. חיכיתי כבר לראות את זה בעיניים.

ואז קיבלתי הודעה מדין שחיממה לי מאוד את הלב.
"אני ממש לא רוצה שדברים כמו כסף ימנעו ממך לבוא".
אני מאוד מודה לדין שנתן לי את האפשרות להגיע ולחגוג איתם. וזאת הייתה חגיגה גדולה שנעשתה כהוגן, ואני שמחה שיכולתי להיות שם לחוות את זה.

איור: נמרוד פרידמן

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בבית האדום. שמעתי רבות על המקום אבל עוד לא יצא לי להיות נוכחת באירוע בו. הבנתי שהתמזל מזלי להיות בו עכשיו, רגע לפני שינויים גדולים שהמקום עתיד לעבור.
איך שהגעתי למקום הרגשתי בבית. מסוג המקומות שבאמת היו חסרים לי בנוף בחוויית ההופעות שלי בתל אביב. חוויה קהילתית וביתית. הזכיר לי את ירושלים במקצת, באווירה הקהילתית הזו שאני אוהבת. לא צריך להכיר אף אחד. יש אווירה טובה ששורה על כולם שאתה נדבק בה רק כאתה נכנס. המקום המושלם לקרנבל שכזה.

הייתה שמש נעימה וטובה, ותיקלוט פתיחה שמח שחימם את הישבנים של האנשים לפני רצף ההופעות, ובר קטן במרפסת, וג'ין וטוניק קרירים ומרק וחומוס של אמא של דין  להשביע את האורחים. אנשים פיזזו בפנים ובחוץ והייתה תחושת שמחה גדולה.
כל זה כשכל מבט שתפנה אליו וכל צעד שתצעד בו במרחב – יפגוש אותך דמותו של הכרוב. אם זה בשירותים מעל האסלה, אם זה במסדרון, ואם זה באולם ההופעה – כשגבעות ירוקות ושמש גדולה וצהובה משמשות כתפאורה לגב הבמה והכרובים מכסים את הקירות.
זו החגיגה של סרג'נט כרוב, וכל החלל לבש בגדי חג לרגל המאורע.

כל הארט סביב הוכן מחומרים פשוטים כמו קרטון אבל שהוכנו בקפידה בצבעוניות יפה (עבודתו של ראל ברזילי), כל כך פשוט וכל כך מדויק. זה מאוד שימח אותי. אומנות פשוטה אבל מלאה בהמון מחשבה.
להיכנס לתוך המרחב הזה עורר בי תחושת פליאה גדולה, איך אנשים מוציאים דבר כזה לפועל?
זה דורש המון אומץ.
הייתה תחושה שהמון אנשים היו מעורבים בהתרחשות הזו. זו הייתה חגיגה בשביל כולם (למבוגרים ולצעירים שלהם, לכל סקאלת הגילאים. דמותו של סבאל'ה חביב שלבש את חולצת הכרוב הייתה בולטת בשטח), ובטוחה שהייתה תחושת סיפוק רבה ללהקה. יש להם הרבה במה להרגיש גאים.
דוכן המרצ' היה הכוכב של האירוע. קיבל מקום של כבוד והיה מעוצב לתפארת.

הגיעו המון אנשים שבמשך הזמן יצרו עם הכרובים שיתופי פעולה שונים והתארחו בהופעה ברצף משוגע –
מופע חימום של "קרימו" – אייל קרימולובסקי, בסיסט וסולן להקת ממותה. אירוח של גיאגיא (כל אירוע בו גיאגיא חלק משמח אותי מאוד וכל שיר שלו הוא ברכה), ענבל מההרכב צוף/זוהר/ענבל, איתמר בק, אביאל קריב, נועה מירמלשטיין. כל אחד מהם נתן את הצבע שלו והוסיף לחגיגה. לא הכרתי את אביאל ואת נועה, אבל את שאר שיתופי הפעולה אני מכירה היטב וכל אירוח כזה היה מאוד מדויק. אני אוהבת כל אחד מהם בנפרד, ולראות את כולם ביחד ומבצעים ביחד שירים זה רגע שמאוד כיף לראות. איפה כל שיתופי הפעולה האלו נפגשים.

במהלך ההופעה, כחלק מהטקס התיאטרלי של הלהקה, העלו הכרובים את השמש הצהובה והגדולה לתורן שלם, דבר שתהיתי עליו רבות וניסיתי לנתח תוך כדי איך הם הנדסו את זה, מאיפה הם קשרו ואיך הם משכו את זה בצרה שככה זה יצליח. זה היה רגע לא צפוי, מבריק ומשעשע. שמור לרגעים מיוחדים כמו אלו.
בשיר האחרון של המופע, יצא מהחדרון הצדדי אל תוך הקהל הליצן יואל רון, שבמופע פנטומימה מלא הבעות של עצב חילק לכל אחד ואחד מהנוכחים את פיסת הכרוב, שהיא סמל המופע.
אני אוהבת שיש ללהקות את הטקס הקבוע שלהם, וגם אחרי שאתה יודע מה אתה הולך לראות – איכשהו זה עדיין מפתיע אותך. כי אתה יודע שזה לא יהיה אותו דבר, זה יהיה אחרת. כי המקום והזמן משנים הכל.
בעפולה לא זכיתי לראות את דמותו של הליצן. זה היה רגע קסם לראות איך הקהל מגיב אליו ומה דמותו של הליצן מפיחה בך.

כשההופעה של הכרובים נגמרה, הקרנבל עודנו המשיך באפטר פארטי של גידו ופרופסור קוף.
הרחבה הצטמצמה, אבל מי שנשאר בהופעה הרוויח הופעה שנתנה בראש לכל מי שנכח שם.
נוצרה מסיבת היפ הופ קטנה, בה שחינו בזרם התודעה ושטף המילים של גידו והפרופסור.
עוד לא יצא לי לראות את גידו בהופעה, עוד שם שריחף מעליי המון ואיכשהו המפגש עם המוזיקה עדיין לא קרה, וברגע שהוא התחיל לשחק עם המילים והמקצבים שלו – הייתי כל כולי איתו בתוך המוזיקה. יש לו יכולת לסחוף אותך אחריו. אני בקושי זוכרת את השירים רק את הרוח הכללית וכמה היא הניעה אותי, וזה הדבר היחיד שחשוב. האנרגיות הגבוהות שהיו.

אחרי לא מעט שעות שביליתי בבית האדום, שהתחילו מהבוהריים ונמשכו עד הצהריים המאוחרים, הגיע זמני ללכת.
היה אפשר להמשיך את האירוע הזה עוד שעות ארוכות.
אין ספק שככה צריך לסגור פרק של יצירה.
זה היה אירוע שיא, ואני לא יכולה לדמיין מה הם יעשו כשהם ישיקו את האלבום שלהם. מה הם מתכננים לנו אז ולאיזה גודל מפלצתי הכרוב הזה עוד עשוי להגיע.

הכרובים הינם:
רום גילדר – בס
גלעד סירוטה – תופים
יותם הלפרין – קולות וקלידים
דין בר – שירה וגיטרה
נדב בלומר – סקסופון

הבנדקאמפ של סרג'נט כרוב

צילום: אבי גורפינקל

עדי שחם וקיקי מלינקי / 8.3.19 / השוק הישן – עפולה / מאת: גבריאלה חזון

משהו טוב קורה בעפולה, וזו סיבה מספיק טובה לעלות על האוטובוס ולנסוע אליה.
אני מתחילה לספור את מספר הביקורים שלי בעיר הזו, והם עולים (כבר הביקור השלישי שלי בעיר), וזה דבר מאוד משמח. לחזור למקום בנסיבות משמחות שהמוזיקה מעורבת בהן. יוצרת רגע מיוחד במרחב ששובר לי את גבולות המוכר, שרק לפני מספר ביקורים הרגיש זר, והיום מרגיש כבר בית. מה ששינוי של מקום וזמן יכולים לעשות למוזיקה ואיך שהיא נשמעת ברגע שקצת מתרחקים.

קיבלתי הזמנה נוספת מהחבר'ה של תנועת תרבות (שגם עזרו לי עם הנסיעה, והמון תודה על זה). הופעות יום שישי בצהריים בשוק הישן בסימן יום האישה. הופיעו עדי שחם וקיקי מלינקי (יסמין רביב).

אין לי סנטימנטליות גדולה ליום האישה. אני חושבת שזה יום שלא כל כך התייחסתי אליו עד היום, ועדיין אין לי דיעה ברורה מה היום הזה מעביר בי. לצערי קורים דברים נוראיים ומתישים בחיים שאירועים כאלו מקבלים תוקף ואני שמחה שהעברתי את היום הזה בחברה שכזאת. זה נתן לי הרבה כוח עם התמודדויות שונות שאני עוברת.

הגעתי בדיוק בזמן להופעה של עדי שחם. הופיעה לצידה סיוון (צוף) דהן בדואו עמוס מקלדות ואווירת אייטיז. השילוב בין שתיהן חזק והכוח של שתיהן מורגש על הבמה כשהן מופיעות.
עדי היא אחד השמות ששמעתי הכי הרבה בשנה האחרונה. היא הציפה את הפיד שלי, ובלטה בהמון דיונים מוזיקליים שהשתתפתי בהם, ומלבד האזנה לסינגל שלה "לרדת למחתרת" לא הספקתי לראות אותה עדיין בהופעה ולחקור את המוזיקה שלה. היא פשוט חלפה לי מעל הראש. אני חושבת שמירוב ששמעתי את השם שלה, זה הרגיש כאילו היא הייתה כאן כל הזמן הזה כשבעצם רק בשנה האחרונה היא פרצה החוצה עם החומרים שלה.

אני חושבת שאחת התחושות הראשוניות שחלפו בי כששמעתי את עדי, זו מידה מסויימת של פחד. לא מישהי שהייתי רוצה להתעסק איתה במיוחד… עדי דורשת מהקהל להתעמת ביחד איתה עם הטקסטים הנוקבים שלה. היא לא פוסחת על אף אחד, יורה לכל הכיוונים ויוצאת על כולם. מערכות יחסים של קנאה בין נשים לנשים, או בין גברים שחושבים שבת הזוג שלהם היא אמא שלהם.

עדי מגדירה את עצמה כיוצרת פמיניסטית, וגם כשהיא שרה את השיר "תנהל אותי" – היא יודעת שיש מי שיגיד לה אחרת ושהשיר הזה לא פמיניסטי במיוחד ולא מתקבל יפה – היא עושה בסופו של דבר מה שבראש שלה ויורקת את המילים שלה החוצה. לא נשארת חייבת.
האודם האדום, השפתיים הגדולות והערפדיות הנראות שעומדות לטרוף את המיקרופון וכל מי שרק ינסה להגיד לה איך היא צריכה להתנהל…

אחד הדברים שהכי בולטים אצל עדי זו ההגשה, היציאה לקרב.
המוזיקה שלה היא לא משהו שלא שמעתי שנעשה כבר – שימוש בסינטיסייזרים שלא יוצאים מגדר הרגיל. לא משהו שחדש לי במיוחד, אבל עוד לא שמעתי מישהי שרה ככה וצועקת כמוה.
עדי מדברת על כמה שיום האישה הוא יום מיותר ושלא היינו צריכים אותו. אני אומרת לעצמי הלוואי וזה היה כך, אחרת לא היינו כאן. המילים של עדי הן צעקת התעוררות חשובה שהעולם המעוות הזה צריך.

צילום: דוד פורטל

אחריה עולה יסמין רביב, קיקי מלינקי, מלווה בהרכב מלא. זאת תחושה נעימה ומוזרה לראות את הדבר הזה קורה לנגד עינייך – השלב בהגדרה העצמית שמוזיקה שהכרת בשלב הראשוני שלה עוברת לשלב הבא שלה.
את יסמין ראיתי כמעט לפני שנה בדאבל פיצ'ר במחסן7 בבאר שבע יחד עם ניר מהלמן.
היא הופיע שם לבד, עם האקורדיון והפסנתר. היא הייתה (ועדיין) שובת לב, וחשבתי לעצמי (ואני זוכרת שגם פלטתי בקול רם) – איזו טובה היא. היא לא צריכה שום דבר. ככה, כמו שהיא.

עם הזמן נוספו גם תופים איתם היא הייתה מסתובבת בהופעות, ושיתופי פעולה עם ניר מטרסו ודני הדר שעיצבו אותה מאוד. היא מצאה את עצמה בקרב נגנים שהיא מאמינה בהם, ועכשיו עומדים מאחוריה שלושה נגנים, חברי הלהקה שלה.

יש לי חיבה למוזיקת לואו-פיי. אני לא יודעת אם זו אובר-רומנטיקניות, זו פשוט הפעם הראשונה בה פגשת את המוזיקה הזו – פשוטה וחשופה בלי הרבה הפקה סביבה. וככה אתה זוכר אותה, מהשמיעה הראשונה כבר השירים מתנגנים בך ואתה מכיר הכל, בדיוק איזה שיר נמצא באיזה ריליס (וכבר יש חמישה מאחוריה). כל הקלטה היא עולם ומלואו, מושלמת כמו שהיא ולא צריך לגעת בה.
ידעתי שיסמין התחילה להופיע כבר עם הרכב, אבל עוד לא יצא לי לראות את הגילגול המחודש.
ובסדר, רומנטיקה בצד ומחשבות על ההווה – זה נשמע כמו המקום בו יסמין צריכה להיות. ואני שמחה בשבילה מאוד.
כל שיר נשמע הרבה יותר טוב. מכה בך בהפתעה, כי לא ידעת שזה יכול להיות להישמע ככה, וזה כל כך יפה.

אני מרגישה המון דמיון והזדהות עם יסמין בכל שיר שהיא שרה. אולי זה העיניים הגדולות שלה והצורה שבה היא פורטת על הגיטרה וקשה להסיר ממנה את המבט בהופעה. היא מדברת את המחשבות בצורה שנשמעת פשוטה, אבל כמה קשה וכמה מורכב באמת להגיד את זה. את כל המחשבות האלו. דברים אסורים שמקבלים מקום ונאמרים בכנות בצורה שהיא מדברת אותה. אני חושבת שאם הייתי עוברת את תקופת גיל ההתבגרות שלי עם המוזיקה של יסמין, הייתי עוברת את התקופה הזו הרבה יותר טוב.
המוזיקה של יסמין היא פסקול של פרק מאוד משמעותי בחיים.
מסוג המוזיקה שמעוררת בך הזדהות. להקשיב מתחת לשמיכה ולשמור אותה לעצמך. לשמור אותה בסוד.
אני חושבת שאם יסמין תעשה אי פעם פסקול לסרט, הוא יהיה אחד הפסקולים היפים והנוגעים שיש.

צילום: דוד פורטל

בסוף ההופעה ניגשתי ליסמין ואמרתי לה את זה. שאיזה יופי זה נשמע. שאני לא יודעת אם זה מביך מידי להיזכר, אבל שאני זוכרת את ההופעה שלה מהמחסן. ואיפה זה ואיפה מה שקורה עכשיו.
צחקנו והיא השיבה שזה היה כל כך מזמן, וזה היה צריך לקרות כבר, אבל העיקר שזה קורה.
אני לא חושבת שאני יכולה לדמיין את זה אחרת ואני שמחה שנכחתי ככה למוזיקה של יסמין – היא עברה את הדרך שהייתה צריכה לעבור בצורה המדוייקת, שאוספת סביבה קהל של מאזינים.


כשנגמרו ההופעות שוחחתי עם טל רווה, חבר להקת "נשמה" (שכבר הוזכרו כאן בבלוג) וחלק מהמארגנים של האירועים בעפולה שגם היה על עמדת התיקלוט. אמרתי שזה ממש מגניב שמוזיקאים מתל אביב מגיעים לעפולה ולא מפחדים מהנסיעה הזו. זה נראה גם שהם דיי נהנים, והופעה במקום אחר מרעננת אותם. מאפשרת להם גם להשתחרר ופשוט להינות מהמקום וממה שכבר קיים בו.
טל השיב שכבר התחילו פניות של אמנים להגיע ולהופיע בעפולה. זה מאוד שימח אותי שנוצרת במה חדשה, כי אני יודעת כמה אמנים מחפשים להשמיע את עצמם – ולצאת ולפגוש קהל חדש ואחר נותן המון, וזה מורגש.


החוויות שלי בעפולה נאספות ואני כבר לא יכולה לחכות להזדמנות הבאה להגיע אליה.
שבתי על עקבותי לתל אביב, מעכלת את היום ואת ההופעות היפות שנחשפתי אליהן, עד הפעם הבאה.

לבנדקאמפ של עדי שחם


לבנדקאמפ של קיקי מלינקי


Monad & מינוס אפס / 6.3.19 / המזקקה ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

גילוי נאות: אל ההופעה הזו הוזמנתי על ידי Monad כדי לכתוב עליה בתור חפרפרת (הזמנה מאוד מחמיאה, אז תודה רבה שקראתם לי לבוא), אבל כל שייכתב כאן נכתב מזווית ראייתי והמחשבות שלי ונאמר בכנות המירבית.
אחד הדברים החשובים בעיניי זה לחלוק נקודת מבט כלפי איך שהדברים נראים ומרגישים מהצד שלי בכל האספקטים. חשוב לי לשמור על דיעה אמיתית וכנה.


את Monad ראיתי לראשונה על במת החיפושית באינדינגב האחרון.
לא ידעתי הרבה על הלהקה, אלא רק שחברים יקרים שותפים בה (איתמר ארב על התופים, ודניאל שפיצר על הבס).
אני זוכרת שהרושם שנשאר בי מההופעה ההיא זה כמה שהמוזיקה שלהם נעימה ומרגיעה אותי. הם נתנו שם הופעה מעולה והבמה שהם קיבלו שם הלמה אותם מאוד. התענגתי מהסאונד ומההפקה החלומית של ההרכב שהשאירו בי תחושה של קסם ובייחוד הקול של הסולן אשחר נחמני. אז שימח אותי לראות את הלהקה הזו שוב, לאחר הרבה זמן שחלף.

אחד הדברים שאני אוהבת בלראות להקה פעם שניה, לאחר שצברתי את החוויה הראשונית, זה לחוות מחדש את הרגע בו הם נמצאים עכשיו. איפה הם היו אז, איפה הם היום. לראות אם יש דברים שהשתנו.
חלק מלהיות עדה לתהליך יצירה.

הקדמתי להופעה כדי להקשיב ללהקה בזמן הבלאנס. שם הופתעתי לגלות את אדם מילנר שהחליף את דניאל שפיצר.
אדם מילנר גיטריסט שאני אוהבת, שמנגן בהרכב של "ארז דסקל ורוב הסיכויים", אז שימח אותי לראות את החיבור הזה.
לאחר הבלאנס הלכנו הלהקה ואני לשבת לאכול ב"מרקיה", כמה מטרים ליד המזקקה, רגע לפני שהכל מתחיל.
יצא לי לשאול את אדם איך החיבור קרה, איך הוא הגיע להרכב, כי סיקרן אותי איך זה בעבור מישהו מבחוץ זה להיכנס להרכב קיים וללמוד תפקיד.
אדם סיפר שלמידת התפקיד הייתה חוויה מעניינת ומאתגרת עבורו, ושהוא מאוד שמח על זה. הידיעה שהוא מנגן בהרכב, מאוד הוסיפה לי. אני חושבת שאדם הוא גיטריסט מוכשר מאוד ומוסיף גוון ייחודי עם הנגינה שלו.

הגיע הרגע, אנחנו חוזרים אל המזקקה וMonad פותחים את הערב. אני מתחילה לשקוע אל תוך הצלילים ולחלום בהקיץ. ההופעה לוותה בהקרנת ווידאו ארט פסיכדלי של ערן לוזון. ערן לומד אנימציה בבצלאל ואני אוהבת את השפה הוויזואלית שלו ואת הדברים שהוא יוצר. יצא לי לראות מספר עבודות שלו, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותו מקרין בהופעה.
הצצתי עליו מהצד לראות איך הוא עובד ומשחק עם ההקרנות ויוצר שילובים בזמן אמת. והיה נראה על פניו שהוא מתרגש ונהנה מאוד לעשות את זה.
אני אוהבת שילוב של ווידאו המוקרן על הבמה, ששוטף בצבע את הנגנים ואת השירים. צובע להם את הבגדים ויוצר חיזיון תעתועים אצל הקהל.

זו תוספת שיכולה להוסיף הרבה למופע ודבר ש Monad בהחלט צריכים לשמר להופעות הבאות שלהן. הרגשתי בהופעה שהווידיואים לא זכו מספיק למקום הראוי להם. שצורת ההקרנה לא עשתה איתם חסד.
דבר שדורש חשיבה להופעות הבאות, ואולי אף לחפש צורות שונות להקרנה.
הפעם האחרונה בה ראיתי במזקקה הופעות שליווה אותן ווידאו ארט, היו של הלהקות "פלאפון ענק" ו "חומר אפל". אותן להקות מונות 2 אנשים בלהקה. הווידאו במרכז והנגנים פרוסים בצדדים. כך יש תשומת לב לווידאו ולמוזיקה המלווה אותו.
אחת המחשבות שהיו לי מדוע ההקרנה לא עבדה לי בצורתה הנוכחית, היא משום שהבמה יחסית קטנה ו5 נגנים צפופים מידי כדי להכיל את ההקרנה עליהם והווידאו מתפספס. נוצר בלאגן גדול בעין שלא מאפשר להינות באמת מהאיכות של שני הדברים האלו יחד.
הייתי שמחה לראות את זה שוב, כי הווידאו הוא חוויה משלימה חשובה שמגדילה את איכות המופע של Monad. רק צריך למצוא לזה את הצורה המתאימה.
סקרנית לראות איך זה נראה על במות אחרות (דוגמאת הלבונטין7, למשל).

רק לאחר ההופעה הזו, התחלתי קצת לקרוא באינטרנט על ההרכב והגילגול שהוא עבר. הנגנים שהתחלפו בו.
Monad הוא פרוייקט אישי של אשחר נחמני, אותו הקליט לבדו. אל תהליך ההקלטות היה שותף איתמר ארב, שגם נתן את שם הבמה ונמצא עם אשחר מתחילת הפרוייקט והשתתף בהקלטות בנגינת התופים.
לוקח זמן לגבש סביבך קבוצה של אנשים שמאמינה במוזיקה שלך כמו שאתה מאמין בה. זאת דרך ארוכה לעבור עד שחומרים מוכנים כדי לצאת החוצה ולהופיע איתם, וכשיש איתך אנשים שהולכים איתך בדרך הזו.
זה תהליך מעניין לעבור מפרוייקט בו אתה נמצא לבד, להחלטה להיות להקה.

לאשחר יש נגנים טובים (בנוסף לאדם ואיתמר שכבר הוזכרו, מנגנים יובל גבע על הקלידים, הלא הוא The kims. יוצר מוכשר שמאוד הלהיב אותי לדעת שגם הוא מעורב. ושי זגרבה על הגיטרה) ואני סקרנית לתפוס אותם בעוד הופעות ולראות איך הפרוייקט הזה ימשיך לתפוס צורה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏
(תמונה הלקוחה מדף הפייסבוק של מינוס אפס)


אחריהם עלו "מינוס אפס".
את "מינוס אפס" (אביב שריקי ויובל מעיין) ראיתי לראשונה באירוע "פסטיבל איחוד מאוחד" שהיה בלבונטין7 לפני מספר חודשים.
אני זוכרת ששוחחתי עם חבר במהלך ההופעה והוא שאל אותי מה אני חושבת עליהם. "את אוהבת הכל, זה לא באמת דוגמא". אמרתי לו שאני אמביוולנטית. לא יכולתי להחליט באותו רגע מה אני חושבת עליהם, יש דברים שאתה צריך רגע לחשוב עליהם בבית. לגבש דיעה לוקח זמן. אני שמחה שלוקח לי זמן, כי העובדה שהמוזיקה ממשיכה להעסיק אותי כשההופעה נגמרת.
שאלתי את עצמי אם זו מוזיקה שאני אהיה מסוגלת להקשיב לה מעבר לגבולות ההופעה. זכרתי את ההופעה שלהם כהופעה טובה. שהם יודעים להופיע ושהם עושים את זה טוב. אז במה בעצם דעתי הייתה חלוקה?
שחוץ ממוזיקה חמודה ופופית – השאלה אם זה מסוגל להחזיק לאורך זמן את ההשמעות ולא יימאס עליי מהר.
(ואולי גם זה חלק מהעניין? שיש מוזיקה שאתה לא מקשיב לה בבית ומחכה לפגוש אותה בהופעה. ולמה לא בעצם).

חלף הזמן, ויצא הסינגל השני שלהם בשם "סינדרלה" מלווה בקליפ מושקע ויפהפה.
הטקסט שלו נגע ופגע בדיוק בנקודה הרגישה והכואבת. טקסט שלא נעים ושאתה רוצה לכסות בו את האוזניים ולא רוצה לשמוע ("סינדרלה מכוסה בזרע" זו שורה חזקה מאוד ומעוררת בחילה), אבל עטוף במנגינה מתוקה.
עולם של פנטזיה מטרידה.

ואולי זה מה שחיפשתי. חיפשתי משהו שיזעזע את עולמי בתוך כל ההפקה המתוקה הזו. לא רציתי שזה יישאר רק שם.
השיר נוגן אצלי כבר מספר פעמים, ואת הקליפ הספקתי גם לראות כבר לא מעט פעמים כי הוא באמת מסוג הקליפים שאתה מסוגל לצפות בהם שוב ושוב ושוב. להינות מההפקה ומהצבעים שבו. אז להופעה הגעתי מוכנה כשהשיר עמוק בתוך הראש שלי.

הקליפ הזה צבע את המופע שלהם במזקקה. זה היה מופע גדול שנועד לחגוג את יציאת השיר החדש. אל המופע הם דאגו להביא סממנים שהופיעו בקליפ שעיצבו את התפאורה ואת התלבושות שלהם. בפיאות צבעוניות שכל הנגנים שמו על ראשם, ומסכי המחשב שהונחו בצידי הבמה שהופיעו בקליפ ושפכו אווירת ניינטיז.

אני אוהבת את השפה שהלהקה רכשה לעצמה, גם סביב המופע שהם בונים. לייצר את אווירת הקליפ על הבמה. החגיגה סביב הקליפ הורגשה מאוד בכל מה שהם יצקו לאותו ערב.


דאבל הפיצ'ר הזה הייתה חוויה מעניינת מכמה בחינות.
ההתאמה בין שתי הלהקות סגנונית שמאוד התאימה והמשיכה אחת את השניה.
היה מעניין לראות איך להקות תופסות צורה ואני מאמינה שמהופעה להופעה זה יתהדק וישתפר, כי ההופעות הן מבחן המציאות וכל שנשאר הוא פשוט להופיע. כל הזדמנות שיש.
מסקרן אותי לראות את שתי הלהקות האלו שוב, לראות איך הן מתפתחות ואיפה הן יהיו בעוד כמה חודשים, עם יציאת חומרים חדשים.
מרגיש שכל אחת מהלהקות ברגע מאוד משמעותי בפריצה שלהן עם יציאת המוזיקה שלהן החוצה.


הבנדקאמפ של Monad

הבנדקאמפ של מינוס אפס

Spinster Sister / 22.2.19 / תדר תל אביב / מאת: מיכאל מרליס וגבריאלה חזון

מיכאל מרליס:

אתחיל עם וידוי. אני מאוהב אהבה אפלטונית וחסרת תקנה בכל מה ששרון קנטור עושה. התמכרתי בתחילת שנות 2000, כאשר גיליתי את סופרגרופ The Girls. כל כך התלהבתי מהאלבום הראשון שלהן, שהתחלתי לחקור את כל הפרויקטים של כל חברי הלהקה. כמובן שלא יכולתי לפספס את הצמד פוסט פולק פאנק אוונגרדי, אקסטרווגנזה בהתגלמותה, האחיות קנטור, סיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ, לא אחרות מאשר – "ספינסטר סיסטר". אחד הדיסקים הכי יקרים ללבי באוסף דיסקים הקטן שלי, הוא אי פי "באד דיל" של ספינסטר סיסטר. שרון קנטור שלחה לי אותו בדואר פעם, אחרי התכתבות במייספייס (רשת חברתית של מוזיקאיים שהייתה עוד לפני שצוקרברג עשה אותנו מכורים לפייסבוק). גם לאלבום "לאקי דריל" באוסף שלי יש סיפור לא פחות מעניין, רכשתי אותו מדנמרק, מבחור שמריץ לייבל  SOPA של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון.

מאז שהכרתי אותן אני מנסה לא לפספס אף סיבוב הופעות של ספינסטר סיסטר בארץ. לצערי, זה קורה לעיתים רחוקות. פעם אחרונה שהן הופיעו הייתה ב2016. אז הלכתי לראות אותן בחגיגות שנה ל"ריוט!".

לפני מספר חודשים פתאום הודיע לי פייסבוק על הופעה בארץ, ולא סתם הופעה, אלה הופעת השקה של אי פי חדש של ספינסטר סיסטר. בדרך כלל אני "מתעניין" ולא רץ לקבוע עובדות, לא הפעם…
מה שלא יהיה – אני הייתי חייב לראות אותן שוב, אז לחצתי על "הולך" והתחלתי לספור שבועות וימים.

בינתיים קרו מספר אירועים בחיי, נאלצתי לוותר על לא מעט בילוים והופעות. הפעם, לשמחתי היה לי מזל, וההופעה הנחשקת נפלה ביום שהתאים לי לצאת מהבית.

אני אוהב להגיע בימי שישי לתל אביב, כי גיליתי שיותר קל למצוא חניה ביום שישי. יש מספר תיאוריות המסבירות את התופעה, אבל זה נושא לבלוג אחר. אז אחרי שבקלות מצאתי חניה והזמנתי בירה בבר של בית רומנו, התחלתי לחפש את המקום של ההופעה… הסתובבתי לפחות 10 דקות, עד שנתקלתי בעמית איצקר והלכתי אחריו. אני לא מכיר את עמית באופן אישי, אבל ראיתי אותו בהרבה ההופעות, כולל גם הופעות של  ספינסטר סיסטר ודה גירלס. בנוסף, דרכו קיבלתי הודעה על האי פי החדש של ספינסטר סיסטר, כי הייתי בין תומכי ההדסטארט שלו לסרט "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון". כך שבשבילי עמית איצקר הוא חלק מהחוויה… ואכן הוא הוביל אותי לעולם קטן וצדדי שבו נערכה ההופעה. שמחתי שזה לא היה בחוץ, גם בגלל האינטימיות של החדר הקטן, וגם בגלל המזג אוויר חצי חורפי בחוץ.

לדעתי אפשר בקלות לכתוב פוסט שלם על כל אחת מהופעות חימום שהיו באותו ערב. דניאל סינאיסקי הפתיע עם פוסט פאנק אפל ואיכותי, הוא שר מספר שירים בעברית וברוסית. הרגשתי בהופעה שלו השפעה קלה של רוק סובייטי מחתרתי משנות ה80 וזה היה נהדר.
פר-אל ויליאמס פיצץ את החדר בפידבקים וסימפולים חייזריים משהו ושירים אורבנים שנעים בין רגאי להיפ-הופ, ואני נהנתי מכל רגע.
לקראת ההופעה של אחיות קנטור תפסתי מקום בשורה הראשונה, קצת אחרי החבורה של צלמים וצלמות.

מרגע ששרון ואלינור עלו להופיע הן מילאו את החדר באנרגיות מטורפות. אני חושב שכבר אחרי השיר הראשון צרחתי, שרקתי ושברתי את כפות הידיים שלי מרוב התלהבות. קשה לי לתאר את התחושות. ספינסטר סיסטר יצרו תערובת של גיטרה רועשת עם מגוון רחב של תדרי הקול עם מלא הומור וכיף. קראתי את התגובה של שרון בקבוצת הפייסבוק "פי 1000 יותר וידויים של אינדי", והיא גרמה לי להתרגש עוד יותר. למרות שהיא לא הרגישה טוב, וגם לא היו מספיק חזרות, לי אישית הייתה תחושה שגם היא וגם אלינור נהנו מלא מכל מה שהן עשו על הבמה וזאת הייתה הופעה היסטרית. הן יודעות לבצע. סיסטר צ'יין היא פרפורמרית אדירה, כשאני תופס את מבטה אני מרגיש שהיא שרה רק לי אישית. גם אי אפשר שלא לשים לב לתנועות משונות שלה ההופכות כל שיר להצגה של אמנות אוונגרדית. בשיר האחרון היא אפילו ירדה מהבמה אל תוך הקהל, ואף על פי שהייתה לי הרגשה שכבר אין יותר מקום בחדר, אלינור הצליחה ליצור סביבה חלל ריק, סוג של שדה מגנטי מחשמל…
במהלך ההופעה התארחו על הבמה איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן ונתנו בראש עם שני שירי רוק מפוצצים.

שיא של הערב בשבילי היה ביצוע של The Way You Move. אולי בגלל שזה שיר קליט או אולי בגלל שזה השיר הראשון של ספינסטר סיסטר ששמעתי לפני כ15 שנה, ואולי בגלל ששרון בחרה בו להדרן… שיר עם אקורדים פשוטים, מילים ללא יומרה, וביצוע שכולו פשוט כיף מזוקק.

אחרי ההופעה המרגשת נשארתי לכמה דקות להודות לסיסטר צ'יין וסיסטר סוואמפ על הערב המושלם, ופגשתי את ג'ון היגינס, מדאו של סיסטר צ'יין ובראדר ג'ון. החלפתי איתו מספר מילים, אני הבאתי את הערכתי לאמנות שהם מייצרים, וג'ון סיפר לי על הקלטות של האי פי Take Cover ומקור של קולות רקע בקאבר להיי של פיקסיז. ממש לפני שהלכתי פגשתי את גבריאלה וסיכמנו שחייבים לתעד את הערב הזה בחפרפרת…
נסעתי הביתה באופוריה טוטאלית.  הקשבתי כל הדרך להופעה של ספינסטר סיסטר מיוטיוב, כדי למשוך עוד טיפה את ההנאה של הערב המיוחד הזה.

איור: נמרוד פרידמן

——————————————————

גבריאלה חזון:

קצת עליי: כאחת שגדלה ב"אוגנדה" ז"ל בירושלים, אני לא יכולה להסביר את הריגוש שההופעה הזו בתדר העלתה בי. זה מדהים מה הופעות קטנות יכולות לעורר בך. הן עולם ומלואו. הן הסיפור שחייב להיכתב.
תחושה שחזרתי לנקודה בה הכל התחיל. לגיל 14. לחשיפה הראשונה שלי לעולם הזה – למאורות האינדי המעופשות והמלוכלכות. לערבי האוונגרד והנויז. לערבי ההופעות בבית פיתקית.

בשביל ילדה בת 14 לגדול ככה – זה לא ברור בכלל איך זה בכלל קרה. בעיקר הרבה תמימות ופליאה וצמא. אני מסתכלת על עצמי היום, 10 שנים קדימה, ולא מאמינה שככה הכל התחיל. שעשור מהחיים שלי הדבר הזה מלווה אותי ולא עוצר. ואני ממשיכה לחפש את זה במקומות הקטנים, וממשיכה להתרגש מכל התכנסות כזאת כמו שהתרגשתי אז. בסביבה הכל כך מצומצמת של אנשים הנדחקים בחלל קטן כדי להקשיב באמת לאנשים שהם מעריכים.

אל ההופעה הזו התכוננתי מבעוד מועד. כשראיתי את האיוונט, הרגשתי שאני חייבת ללכת ושזאת הופעה שאסור לי לפספס. סיפרתי לכל חבריי, מכריי וקרוביי והתארגנו ללכת להופעה יחד.
זה יישמע גדול, אבל עבורי – כל אותם האנשים המעורבים בערב הזה הם אנשים שמשמעותיים לי מאוד ושעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי עד היום. אפשר להגיד שהם גיבורי תרבות בשבילי, וזה לא יישמע לי מפוצץ מידי או מופרך. זאת עובדה. אלו אנשים שעובדים נון-סטופ בתוך הסצנה הקטנה הזאת שמתקיימת כאן לאורך כמה עשורים. ממשיכים מהרכב להרכב, מחליפים שמות, ולא מפסיקים לנגן. והכל רק לשם עשיית המוזיקה.
לגדול לתוך זה, זה לא פחות ממדהים.

אני חושבת שהפעם האחרונה בה ראיתי את שרון קנטור, זה כשראיתי אותה מתרוצצת מבמה לבמה בפסטיבל "אלטרנדיב" בפרדס חנה אותו היא הקימה (שגם הוזכר בבלוג פעמים מספר, וסקירה אודותיו תגיע בהמשך, מבטיחה).
זו הייתה הפעם הראשונה בה יצא לנו לדבר באמת.

יש משהו בלראות אדם בכמה עשורים מעלייך, שגדל והתברגן והביא ילדים לעולם והחיים לקחו אותו לכל מיני מקומות שונים ומשונים – שלא משנה מה יהיה, הרוקנרול לא הלך בו לאיבוד. הרוקנרול תמיד מנצח. זה יותר חזק ממך.

אני חושבת שבשבילי זו נקודה מאוד מעניינת להסתכל עליה. אני לא יודע לאן החיים יקחו אותי, אבל אני יודעת דבר אחד – שההתמכרות הזאת כנראה תמשיך איתי הרבה שנים. ושזה אפשרי. ושאפשר לשלב את האהבות המשוגעות האלו עם החיים הלא צפויים האלו.
לראות אנשים שהם אנשי משפחה וממשיכים לחיות את זה, לעשות את זה בשביל עצמם, אני חושב שזה דבר שמאוד מעורר השראה. לפחות בי.
קנטור אישה מופלאה שעושה דברים נהדרים ומשלבת בכל דבר שהיא עושה את האלטרנטיביות.


כשראיתי שההופעה תתקיים בתדר, אני מודה שקצת חששתי.
יצא לי להיות בתדר מספר פעמים, אבל לא ליפול על הופעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. פחדתי שזה יתקיים בחוץ ושאף אחד לא יקשיב. זה יכל להיות נורא אם זה היה בחוץ. לא כל כך הבנתי איך זה יעבוד והתפללתי מאוד שלא אתאכזב.
בכניסתי לבית רומנו, התפלאתי לגלות חלל קטן וצדדי. לא זכרתי אותו מהביקורים הקודמים שלי. לאחר שיחה עם חברה, הבנתי שזו הפעם הראשונה בה מתבצעת הופעה בחלל הזה.

זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש מקום יותר טוב מזה. הרגשתי בבית.
ההתאגדות מחוץ לאולם הייתה מרשימה – זה הרגיש כמו פגישת מחזור של חברים מהעבר. כמו אירוע חגיגי. כולם היו שם.הייתה לי תחושה טובה בגוף. שזה מקום שטוב לי להיות בו, בחברת אנשים שאני אוהבת.
הרגשתי הכי צעירה שם. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל מבט חטוף על הקהל דיי הוכיח לי את זה.
זאת הופעה שנועדה לקבוצה מסויימת של אנשים מדור מאוד ספציפי. לפחות בשני עשורים מעליי.

הגעתי בדיוק לשיר האחרון של דניאל סינאיסקי שהפתיע אותי מאוד בכמה אפל הוא.
לא הכרתי אותו, אבל זה הרגיש כל כך נכון וכל כך מתאים בשיבוץ בליינאפ כמופע חימום לערב שכזה. אין לי ספק בכלל שהושקעה המון מחשבה בשיבוץ האומנים שחיממו את ההופעה. לצערי לא זכיתי לשמוע ממנו מספיק, אבל זה שם שאני בהחלט הולכת לחפש ובתקווה לתפוס שוב בעתיד. ההגשה שלו הייתה מרשימה, מיוחדת ומהפנטת.

אחריו הופיע פר-אל עם גוטה (יובל גוטמן, או מלך הגרוב אם תרצו) על התופים ועם הגיטריסטית שחר יהלום.
כמה רגעים לפני ההופעה הזו, בעודי יושבת עם חברים באוגנדה לפני צאתנו לתדר, פגשתי את גוטה שתיאר את ההופעה הזאת כהופעה הכי מוזרה ומצחיקה שהייתה לו מזה הרבה זמן. משהו בין רגאיי בשילוב של מיליון סגנונות אחרים. זה לא באמת הצליח לתאר את מה שראינו, ואני לא בטוחה שאפשר בכלל להכניס את זה תחת סגנון מסויים.
עברתי הכנה קצרה לפני ההופעה, ועדיין לא יכולתי לצפות את מה שאראה.
פר-אל גאון בעיניי וכל סימפול שלו שובר לי את השכל.
מה שזה לא היה, זה איתגר אותי לטובה ומסוג הדברים שאני אוהבת מאוד להיחשף אליהם.

ואז, האחיות קנטור עלו סוף סוף.שחיתי בזרם האנשים הצפופים, מפלסת את דרכי קדימה כדי לחזות בפלא לצד שורת הצלמים שתיעדה בעבודת קודש את ההופעה החשובה הזו.
היה מדהים לראות את כמות האהבה שהקהל נתן להן.

במהלך ההופעה שרון דיברה על זה שזה לא מובן מאליו בכלל שכולנו פה, ושבואו נגיד שהתדר הוא לא בדיוק בית האינדי, אבל הנה – אנחנו פה. ההערה הזאת מאוד הצחיקה אותי. לא משנה כמה אנחנו נהיה ציניים, המציאות מנצחת. אנחנו פה, ועדיין – נמצאים בתחתית של התחתית וצוחקים על כל האבסורד הזה ביחד. .
אין מילים שיתארו כמה אלינור פרפורמרית מדהימה. היא הוציאה על הבמה ועל הקהל את כל האש שלה, והקהל הגיב אליה בחזרה. שיתוף הפעולה של שתיהן מלמד על אהבה אמיתית.

לבמה הצטרפו איתן רדושנסקי וחגי פרשטמן.
היה תענוג לראות אותם מנגנים יחד. חבורה נהדרת שלא רואים עליה את השנים. בסדר, קצת יותר מבוגרים, אבל מנסרים ושוברים את הגיטרות עם כזאת תשוקה כמו שלא ראיתי אף אמן עושה בחיים.

איזה כיף לראות את זה. אנשים ששנים מנגנים ביחד ומנצלים את ההזדמנות הזאת לנגן עוד ועוד.
כשאיתן ירד מהבמה, ראיתי אותו מסתכל על שרון ואלינור עם חיוך בעיניים ועל השפתיים.
אין ספק שהרבה אנשים היו מאושרים בערב הזה. כיף לראות אנשים שמחים, במיוחד כשהם צופים בחברים שלהם ככה ברגע חד פעמי שכזה.

הערב נגמר בסיום מהמם – כשאלינור יצאה מהבמה אל הקהל ונשכבה על הרצפה כשכל הקהל סביבה. בטוטאליות כזאת שמשכרת אותך.
זה היה רגע השיא מבחינתי.


כשהערב נגמר, הרגשתי שאני חייבת לדבר עם אנשים על ההופעה הזו. הייתי מלאה באדרנלין. שמה שראיתי היה כל כך מיוחד, שאני חייבת לפרק את החוויה הזו עם עוד מישהו.
חזרתי הביתה ופתחתי את הפייסבוק וחיפשתי מי מקרב חבריי היה שם כדי לפטפט על זה קצת.
התפתחה ביני לבין שרון שיחה, ושאלתי אותה – איך היה לה? סיקרן אותי מאוד להרגיש את זה ממנה. הכי אמיתי שאפשר, כי אני בטוחה שמה שאנחנו הרגשנו עבר דרכה לא פחות מאיתנו, ואולי אף יותר.

וכך היא הגיבה:
"המון דברים. אני חולה כבר שבוע. למעשה מאתמול אין לי קול בכלל, אני בדממה מוחלטת, אז במהלך ההופעה לקיתי בסתימות של מצוננים. לא שמעתי טוב, למשל. לא בגלל הסאונד, בגלל האוזניים. חוץ מזה – התרגשתי. מאוד. היה פער בין ההכנה הנפשית לערב הזה – קבענו אותו ממש מזמן, בחרתי בפינצטה את שאר ההרכבים ואת הלוקיישן וכו' – לבין רמת ההכנה הפיזית. כלומר, פי 8 חזרות היו עוזרות לי להרגיש יותר טוב, אבל היעדרן היה גם כן חלק ממה שהיה באמת הערב הזה: נסיון שלנו להיות מה שאנחנו או מה שהיינו בשעה שהחיים כל כך שונים ממה שהם היו כשהיינו עמוק בתוך ההרכב הזה. חוץ מזה אחותי תמיד מדהימה אותי. באמת. כל פעם מחדש. לא משנה מה אני יודעת עליה, זה תמיד מכפיל ומשלש את עצמו. הופתעתי מהקהל: מהכמות, מהאהבה, מהציפיה, מסוג התגובות (כמו שלך) – שרובן ביטאו משהו דומה. המסיבה הספונטנית הקטנה למחצה שהיתה אחר כך, שהתרוממה לגבהים בלתי צפויים, היתה נגזרת של אותה התחושה, שאני מקווה שלא אלקה בפומפוזיות בנסיון לתאר אותה, כי היא בדיוק הפוכה לפומפוזיות: אנשים רוצים לחיות. מה זה לחיות? לשמוע שיר טוב, להיות בחדר בגודל סביר עם אנשים סבירים, להביע רגשות כנים… נו, מסתבך לי, כצפוי. תזכירי לי להיות הבנאדם שאומר: "היה לי אחלה" בפעם הבאה, סבבה? באמת היה אחלה."

איך שאני לוקחת את המילים של שרון – אנשים מגיבים לפשטות ואמת. זה מה שנוגע בהם.וזה היה הכי אמיתי ולא מתיימר לעשות רומנטיזציה לשום דבר.
הערב הזה החזיר לי כל כך הרבה אמת שהייתה חסרה לי במוזיקה.
ועל זה אני אסירת תודה.

הבנדקאמפ של ספינסטר סיסטר


דניאל ספיר מארח את אביגייל רוז / 20.2.19 / "פיצה פיפל" שכונת שפירא ת"א / מאת: גבריאלה חזון

בזכות חבר טוב, קיבלתי מתנה מאוד גדולה והיא שהות למספר ימים בדירה בשכונת שפירא. לשמור על חתולה (יותר נכון לומר שהיא זו ששמרה עליי). זה נתן לי הזדמנות להרגיש עיר בצורה יותר נוכחת, ולא רק כעוברת אורח, שמגיעה להופעה ובורחת מהר אל הבית שבעיר אחרת. בלי להיות על אוטובוסים כל היום, ולהיות במקום אחד זמן ממושך (קשה לאחת כמוני). לחוות הכל דרך הרגליים.
הייתה לי הזדמנות להיות במקומות שרק שמעתי עליהם אבל עוד לא יצא לי כלל להיות בהם בהופעה, אז היו לי הרבה "פעמים ראשונות" במהלך התקופה הקצרה הזו.

אל העיר הגדולה הגעתי כבר ביום שלישי בערב. יצאנו החבר ואני ליציאה משותפת להופעה של עוזי נבון בהרצל 16. פעם ראשונה שלי במקום.
במילה אחת: עמוס. וכנראה שאני לא מחדשת לאף אחד, כי מי שמקומי יודע את זה כבר. אז למה שמישהו יהיה בכלל בשוק מהעובדה שהרצל 16 מקום עמוס (זו אני שלא עושה שיעורי בית על המקומות שהיא הולכת אליהם) ועומס לפעמים זה דבר חיובי, משמח ומבורך (אנשים שמוציאים את עצמם מהבית להופעה באמצע שבוע זה תמיד מבורך בעיניי), אבל כנראה אני זקוקה לצורה אחרת בה אני יכולה לחוות הופעה.
שאלתי את עצמי האם אנשים באמת נהנים לצריך ככה את התרבות שלהם. לא שופטת. כנראה באמת זה לא בשבילי.

מצאתי נחמה שם בדלת הכניסה לחלל ההופעה (שם הצלחנו לתפוס איזו זווית להצצה על הבמה), כשפגשנו החבר ואני בחור חיפאי חביב ושלושתינו ניהלנו שיחה על מפתן הדלת. חצי רגל בחוץ מההופעה. שלושה אנשים שנקלעו לסיטואציה ושאנחנו לא יודעים באמת אנחנו עושים פה.


איך זה קשור להופעה של דניאל בכלל?
כי ההופעה בפיצה פיפל הרגישה לי כמו תיקון לליל אמש.
גם המקום הזה היה קטן וצפוף ודחוס – אבל בדחיסות הזו שאני אוהבת. שכולם קרובים ושזאת לא מלחמה מי מצליח לראות משהו. לכולם נוח בנקודת התצפית שלהם.
אני מודה שבהתחלה קצת פחדתי, כי הופעות בבתי קפה (במקרה שלנו, פיצה) הן מתכון בטוח לאנשים שאוכלים לך מול הפרצוף ולא בדיוק הכי מרוכזים בהופעה. ואלו הופעות שקשות לי. אני תמיד יוצאת בחוויה מאוד סוערת מהן. למרבה ההפתעה, זה לא היה ככה במקום הזה. אנשים ישבו עם המשקה שלהם וחיכו עם הפיצה (או שהם כבר בדיוק סיימנו לאכול). כל כולם היו בסיטואציה הקטנה שמתרחשת מולם.
כבר הייתי רגועה יותר.

אני מחבבת מאוד את דניאל, והאלבום שלו (והיחיד לבינתיים) מתנגן לי בראש בפרקים מסויימים בחיים.
חזרתי להקשיב לחומרים שלו אחרי תקופה ארוכה שלא נגעתי בהם. יש לדניאל טקסטים עדינים ורגישים. לא תמיד קלים. דברים יומיומיים כאלה שעוברים גם עליי.

פתאום הבנתי –
שבעצם, מעולם לא ראיתי הופעה *אחת* של דניאל. עקבתי באדיקות אחר ההופעות שלו בזמנים עברו ובפרוייקט המשותף שהיה לו יחד עם נילי פינק – "סניקי באסטרדז" (אני לא זוכרת אפילו כמה זמן הפרוייקט הזה החזיק, אבל רק זוכרת שחשבתי שזה פרוייקט מאוד חמוד, ובכלל אני אוהבת את שניהם כשהם מנגנים יחד), וקלטתי שאף פעם לא חוויתי אותו לבד. איך זה לא קרה עד עכשיו אני לא יודעת, אז זו הייתה הזדמנות מעניינת לחוות את הפעם הראשונה במקום שכזה.

נפלתי על הערב השלישי בסדרת הערבים בה דניאל ספיר מארח בכל פעם זמרת אחרת. הוא והקונטרבס. בפרקים הקודמים דניאל אירח את הזמרת טולה ואת דניאל רובין. הפעם התארחה אביגייל רוז.
שיתופי הפעולה שהוא עושה עם הזמרות שסביבו תמיד מרגישים לי נכונים ומדויקים. חיבורים טבעיים וטובים שמסקרן לשמוע מה יצא להם יחד על הבמה.

צילום: יואב אפטר

הערב התחלק לשלושה חלקים – שירי ג'אז, שירים של אביגייל ושירים של דניאל.להופעה הגעתי עם חבר חדש שהכרתי ממש כמה שעות לפני ההופעה, שזרם איתי לחוויה חדשה ולא מוכרת.
תפסנו את דניאל במצב רוח מעניין. דניאל היה מפוזר, לא לגמרי סגור על עצמו, מלא הומור ומבודח מאוד וזה גרם לערב להיות שמח וקליל. לא בצורה שהרגשתי שהוא מזלזל בי. זה מה שזה, וזה נחמד שיש הופעות כאלה. באווירה קלילה. עוברים עלינו הרבה דברים במהלך היום, והופעה היא עוד דרך לפרוק הכל.
זה ישמע מוזר, אבל היה לי כיף לחוות את הרגע של חוסר הריכוז הזה.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי נהניתי בהם בהופעה, חוץ מנקודת התצפית המעולה שבחרתי לשבת בה, זה שהמקום איפשר לעוברים והשבים להציץ, לעצור ולבחור אם להישאר.
ראיתי לא מעט אנשים שעברו, הסתכלו על ההתרחשות, ראו כי טוב ונשענו על החלון כדי להקשיב קצת יותר קרוב. זה שימח אותי. כיף שיש את האופציה להיקלע ככה פתאום למוזיקה. להרגיש חלק.

לקחתי איתי לדרך הביתה שני ביצועים ששימחו אותי מאוד בהופעה. זה העלה בי חיוך למשך כמה ימים. שני השירים האלו הם השירים הכי מרוממי נפש שאפשר לבקש, והם באמת שפכו עוד אור ושמחה על כל הדברים הטובים שיצא לי להרגיש באותו שבוע. שאדע ימים כאלה יותר.

לפני שדניאל ואביגייל עלו לבצע את השיר "עננים", דניאל הקדים ואמר שיש סיכוי גדול שהוא יחריב את השיר וישיר כמו בחורה שצורחת שיר שהיא שומעת באוטו.
הוא סיפר שהפעם הראשונה שהוא נפגש בשיר הוא שמע את השיר בלופ, במשך עשרות פעמים ברציפות.זה גם מה שקרה לי. מאז הביצוע הזה, שהיה מאושר וחברי מאוד (והיה נראה שדניאל מאוד מתרגש מנוכחות אביגייל לצידו ובכלל לעשות את השיר), השיר הזה פותח לי את הבוקר בדרך ללימודים. כבר מספר בקרים שאני עם השיר הזה באוזניים.

בסוף ההופעה היה זמן לבקשות מהקהל, אז נדחפתי וביקשתי את "אפשרות של יופי".
רגע לפני שדניאל ביצע אותו, הוא ביצע בקשה אחרת – בפעם הראשונה לבד על הקונטרה בס – את השיר "אנחנו לא".
היה לו חשש והוא הזהיר מראש שאולי הוא יפסיק את השיר באמצע אם זה לא ילך, אבל לא היה צורך. דניאל צלח את זה. וזה היה ביצוע שונה ומיוחד מאוד לשיר.
חותמת הערב הייתה הביצוע ל"אפשרות של יופי". זה היה מושלם ולא יכולתי לבקש משהו יותר טוב מזה. אז תודה לך דניאל.
השיר הזה ו"עננים" עשו לי את היום.
זהו. עם זה אפשר ללכת הביתה עכשיו. עם שובל של עננים משמחים שמלווים אותי בדרכי.


הבנדקאמפ של דניאל ספיר

הבנדקאמפ של אביגייל רוז

Meuban vs. Water Knives / 12.2.19 / המזקקה ירושלים / מאת: אייל נחתומי

יום שלישי, 12 בפברואר 2019. אני מגיע הביתה ב9 וחצי בלילה אחרי יום מתיש ומיותר מאוד בעיר הבה"דים. מתלבט אם יש לי כוח לצאת בכלל מהבית ואם לא עדיף קצת לנגן בחדר וללכת לישון כמה שעות רצופות.
חברה הזכירה לי בצהריים של אותו יום שיש הופעה של Water Knives  וMeuban (מעתה יכתבו בעברית – סכיני המים, מאובן) במזקקה. אחרי ההגעה המיוחלת לבית, אני מבין שהרבה יותר כדאי ללכת להופעה ולהרגיש קצת דברים.

מתקלח, מתלבש קצת ויוצא לכיוון המזקקה. כמה דקות באוטובוס לכיוון מרכז העיר ואז עוד כמה דקות הליכה, אני כבר לא זוכר מה שמעתי באוזניות, רק זוכר שזה דיי הרגיע אותי. בזמן ההליכה לכיוון המזקקה, אני פוגש חברה נוספת שלא ראיתי מאז האינדינגב. הולכים יחדיו, ויושבים כמה דקות בחוץ עד שההופעה תתחיל (כי עם כל האהבה שלי למזקקה, מעולם לא הייתי בהופעה שהתחילה מתי שאמרו, לצערי), מתנהל שיח של כמה אנשים סביבנו על קולנוע ומוזיקה, אני דיי שקט לאורך הדיון, רוצה קצת שקט. הברמן מתקרב עם הפעמון המצלצל, "ההופעה הראשונה מתחילה, כולם להיכנס!" הוא מכריז, החבורה הקטנה מתפרקת ואנחנו נכנסים.

כבר מהכניסה למאורת ההופעות של המזקקה, אפשר להבין שסכיני המים הם צמד לא שגרתי. מהגיחה הקצרה שלי להופעה שלהם באינדינגב אני זוכר שאמרתי לעצמי "נשמע מגניב, צריך להקשיב בתשומת לב מתישהו". אז הנה הגיעה העת, במאורה החשוכה והאהובה של המזקקה.

This image has an empty alt attribute; its file name is waterknives.png

סכיני מים בפעולה.
צילום: עידו שחם

כשאני נכנס לחדר הם כבר בשיר הראשון, גרוב לא מתפשר מרחף בחלל, וקשה לי להעריך מאיזה כלי בוקע איזה צליל. השיר מתפתח, אנחנו זזים וזזים ותופעת הגרוב שאני לא יכול ולא רוצה להגדיר שנקראת 'סכיני המים' לא עוצרים לרגע. שילוב נהדר של כל מיני סגנונות שאת רובם הייתי מגדיר כ-"מוזיקה שגורמת לך לזוז ולחייך", וזה בדיוק מה שהלך שם, הדואו המקסים הזה שלא הפסיק לחייך ולהינות גרם לכולם לשכוח הכל לכמה רגעים ופשוט להשלים עם העובדה שתזוזה היא לעיתים תגובה בלתי נמנעת של הגוף.
"תודה. תודה לכולכם שבאתם" הם אומרים ומתכוננים לרדת מהבמה אחרי 5 שירים (אם אני לא טועה). ישר עולה קול מחאה "שלא תעזו", "אנחנו רוצים עוד!". הבסיסט מושך בכתפיו ומחייך לעברו חברו הקלידן/אלקטורן עם השיער הארוך, "אני לא יכול להגיד לא לקהל שמבקש עוד", והם מתחילים לנגן את השיר האחרון באמת, שלפי מה שהבסיסט אומר, הוא קאבר ללהיט גיטרה מסוף שנות ה-50.
סוף ההופעה, עובר לי בראש שאני צריך לראות אותם עוד כמה פעמים ושבהחלט יש פה פוטנציאל גדול מאוד שמלפניו עומדים שני חברה צעירים, מוכשרים בטירוף ומקסימים.

אחר כך יש הפסקה של כמה דקות, ומאובן עולים. אסביר כבר מעכשיו שבאופן אישי הטעם שלי נוטה יותר לכיוון מאובן מאשר סכיני המים. זו ההופעה השלישית שלהם שאני רואה, והשנייה במזקקה. להקה שהולכת להיות ענקית, זו תחושתי.
4 נגנים, נראה שכל אחד מרוכז מאוד במה שעומד להגיע עוד כמה שניות. מתחילים ניצני צלילים ראשונים, כל אחד מהם מרקד קצת על המיתרים/קלידים/מצילות, ואז הם נכנסים להילוך ואנחנו צוללים.
המוזיקה של מאובן מתחילה מהשם שלהם. משהו ישן, עמוק ומכובד יושב שם בין הצלילים האיטיים והכבדים עד תהום. התחושה היא שכולם מרחפים בזמן שמאובן סודקים לאיטם את קירות המאורה, בוקעים וצמחים לתוך המאורה. אי אפשר להתעלם מכמה שהם מדוייקים, מכמה שהם נהנים. אני כל כך נהנה להסתכל על המתופף שלהם, הבחור פשוט בתוך זה. לא משנה באיזה קטע ובאיזה שיר, זורמות מהבחור הזה אנרגיות שלא נגמרות לרגע. הקהל (ואני בתוכם) פשוט באקסטזה, כולנו בקצב בתנועה באהבה בשיכרון חושים המטורף הזה שנקרא מאובן. בין פתיחת עיניים אחת לשנייה אני רואה את חברי הלהקה מחליפים מבטים, ואין לי שום דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים שלהם מאשר סיפוק. לא דבר שבשגרה לראות מוזיקאים פשוט נותנים את עצמם על במה (קטנה ככל שתהיה במזקקה) ונהנים מזה. ההופעה האינטימית רק עושה להם חסד, הם זורקים את עצמם לקהל שמחבק אותם חזרה בעידוד של ראשים שיורדים הלוך וחזור בזמן שהגיטרה בס תופים גורמים לנשמה לרחף וצלילי הקלידים מנחמים אותה.

בסיומו של ערב זה
אני חוזר לאוויר הקר בירושלים, רגוע יותר ועם חיוך קטן על הפנים.

הבנדקאמפ של להקת Water Knives

הבנדקאמפ של להקת Meuban


אדם מארח את מייקל הרפז ורון רוזנפלד / 14.1.19 / זאפה ת"א / מאת: איתמר נמרוד

ב-2017 הזמר אדם היה בתקופה טובה. הוא יצא לסיבוב הופעות מצליח שציין 30 שנה לאלבום הבכורה שלו "סוד" והוציא שירים לרדיו לקראת אלבום חדש.  אבל אז חייו השתנו. ניתוח שהיה אמור להיות פשוט הסתבך, אדם נלחם על חייו בבית החולים וסיבוב ההופעות הופסק. אחרי תקופה ארוכה של שיקום והחלמה, אדם הבריא וחזר להופיע בהופעות קטנות. הייתי ילד מאוד קטן כשאדם היה בשיאו, אבל זה לא הפריע לי לשמוע ולאהוב את שיריו. כששמעתי שב-14/1 יש לו הופעה בזאפה בת"א, אמרתי לאחד מחברי הטובים שזו בדיוק המתנה שאני רוצה ליום ההולדת והוא הזמין לנו כרטיסים.

יום שני בערב, קור אימים בחוץ. הדלתות עדיין לא נפתחו ויש תור ענקי מחוץ לזאפה. כשהדלתות נפתחות, האנשים נכנסים וממלאים מהר את המועדון הקטן והחמים. הם מזמינים לאכול ולשתות ומצלמים תמונות סלפי בפוזות שונות לצלילי מוזיקה מגוונת שמתנגנת ברקע. אני פחות הולך להופעות בזאפה, אז זו פחות האווירה שאני רואה בדרך-כלל. אבל גם האווירה הזו נחמדה ומקלילה מעט את המתח שלפני התחלת ההופעה. כמה דקות אחרי 22:00 האור נכבה ואדם עולה לבמה עם הלהקה שלו, שכוללת את אסף פרישמן על הקלידים, רוברט גילמור על הגיטרות, גיא ברתור על הבס ונתי כהן על התופים ומקבל אהבה רבה מהקהל, שמריע לו דקות ארוכות והוא החזיר לו אהבה ובגדול.

והיה שווה לחכות להופעה הזו. אדם אמנם התבגר, אבל נשמע בדיוק כמו לפני 30 שנה. הוא בכושר מעולה, שר את כל הלהיטים הגדולים שלו ונהנה עם הלהקה המהודקת שלו ביחד עם הקהל, ששר ביחד איתם כל מילה ודורש עוד.  סט השירים הורכב מהלהיטים הגדולים של אדם לאורך השנים ("מצטער", שקיעה אחת", "סוד" שבוצע פעמיים, "תמונות", "נוסע רחוק" וכמובן "אין מוצא" שגרם לכל האנשים שישבו לקום ולרקוד), הקאברים שעשה ל"בלדה בין כוכבים" ו"-ברוש" ומחווה מרגשת לאחותו שנפטרה השנה. העיבודים היו זהים  לאלו שבתקליט המקורי עם התאמות קלות להיום והנגנים נהנו מכל רגע. באמצע התארחו על הבמה מייקל הרפז מ"היי פייב", ששר את להיטי הלהקה בעיבודים חדשים ומרעננים שהעלו חיוך על שפתי המעריצות הרבות שהיו בקהל (כולל מאש-אפ של hit the road jack של ריי צ'ארלס עם "כולם רוקדים עכשיו") ורון רוזנפלד מ"פורטרט" (שניגן כמתופף עם אדם בשנות ה-80) ששר את הלהיטים הגדולים שלהם שגרמו לי לחייך ולשיר בקול.

כשיצאתי מההופעה אל הגשם והקור שבחוץ, עדיין זמזמתי את השירים. היה שווה לחזור אחורה בזמן, גם אם זה היה רק לשעתיים.