פסטיבל HEADS UP / הצוללת הצהובה ירושלים / 27.6.19 / מאת: אייל נחתומי

חמישי, ערב, ירושלים, פסטיבל בצוללת הצהובה.
פייר, הגעתי לערב הזה עם הרבה חששות והרבה סטרס משבוע קשוח במיוחד בצבא.
למה חששות? כי לירושלים יש שני מצבים בהופעות – או אכזבה קשה (לעיתים נדירות מאוד!!!!)
או הכי טובה בעולם, ופסטיבל אלטרנטיבי בצוללת עלול להשתייך לסוג הראשון.
מסקירה קצרה של הליינאפ, אפשר לראות בו שמות מוכרים יותר ופחות.
'גאנד דאון הורסס' (מעתה – סוסימתים או הסוסים), 'מאובן', 'Dirty Fly' (מעתה – הזבובים) הן המוכרות והבולטות יותר. הזבובים ומאובן עם מספר הופעות בפסטיבלים מוכרים יחסית (אינדינגב לדוגמא), והסוסים שחרכו מספר לא מבוטל של במות בחו"ל.

אליהם הצטרפו להקות שאישית לא הכרתי כלל – 'Fixed Stars' (מעתה – הכוכבים), 'Pufferfish' (אבו נפחות מעתה), ו-'Les Dynamites' (הדינמיטים).
אני מגיע היישר לסוף השיר הראשון של האבו נפחות. ממבט ראשון הם נראים כמו חבורה צעירה למדי, שהמאפיין הבולט בהם הוא שכולם רזים עם תלתלים (חוץ מהמתופף). אני מחכה שיתחיל השיר השני ותוהה מה אני הולך לשמוע.
בום. דקה וחצי לתוך תחילת השיר השני אני מבין שהמרכיב העיקרי שמחבר בין חברי הלהקה זה כישרון מטורף. המוזיקה שהם ניגנו ירדה ועלתה וחזרה ונסעה וטיילה בכל מקום שמוזיקה יכולה להגיע אליו. מוזיקה שמקורה בהרפתקנות ואין לדעת מה ואיפה הסוף. אני חושב על כל הפעמים שקפצתי מנדנדות שטסות בשיא המהירות בגן הציבורי ליד הבית. החצי שנייה הזאת באוויר ששווה הכל. התחושות האלה מלוות אותי לכל אורך ההופעה של האבו נפחות.
לא משנה מתי ואיך, אתם חייבים לראות אותם, חייבים. אחת הלהקות הישראליות היותר מוכשרות שיצא לי לראות.


האבו נפחות יורדים ועולים הכוכבים. fixed stars
הרכב של שלושה חברה ירושלמים, שנראים באמת מאוד שמחים להופיע בצוללת (כפי שהם אמרו).
"האבו נפחות הרסו הכל, בטח מכאן אפשר רק לרדת", אני חושב לעצמי בשקט.
פאקינג לא ענק בפנים שלי. הכוכבים בעטו לי בפנים עם המוזיקה שלהם והרעידו את האולם. יש להם וייב חזק שמזכיר את Muse בעיניי (גילוי נאות, אני פחות בקיא בלהקות אלטרנטיב), וכל שיר שלהם רק עשה לי חשק להמשיך להישאר שם עוד ועוד.
אני חייב לציין לטובה את הזמר/גיטריסט. הבחור בעל קול מדהים, שמשדרג לגמרי את ההרכב והמוזיקה בכמה רמות. הכוכבים גרמו לי להרגיש כאילו חזרתי לתיכון, לילדות. לגיל הזה שהחלום הוא לעמוד על במה ולצעוק עם גיטרה ודיסטורשן, ולא צריך כלום מעבר והכל מתוק בחיים.
יאללה, הגיע הזמן של הזבובים.
שמעו, איזה רוקנרול החבר'ה האלה מוציאים מעצמם. בלי ספק הלהקה שהכי תקשרה עם הקהל וגרמה לי לחשוב פעמיים אם כדאי לי בעצם לפתח קריירה מוזיקלית ולשרוף כמה שיותר במות בחיים שעוד נותרו לי.
אני חייב לעצור כאן ולהגיד שהזמרת של ההרכב גרמה לי ליטרלי לפעור עיניים ולפתוח פה במשך הרבה מאוד זמן. אלוהים שבשמיים, את באמת משהו מיוחד. תודה על מה שעשית שם.
אני חושב שמה שהיה הכי טוב בהופעה של הזבובים, היא ההרגשה של השלווה, ההרכב משדר לי ולקהל שהכל יהיה בסדר, "אנחנו כאן איתכם ולא באנו סתם", הם אומרים בלב וכולם שומעים בזמן שהם פורטים/מכים/צועקים/שרים בשבילם ובשביל הקהל.
אני מחכה לעוד מוזיקה שתוציאו, אני בהחלט הולך להקשיב.

הזבובים מסיימים ולבמה עולים חבורה של נגנים עם חליפות. למי שלא מכיר – סוסימתים.
gunned down horses, ברוכים הבאים, הכניסה לטרופי דעת בלבד.
מכירים את זה שאתם יוצאים מפוגו ברוטלי במיוחד ומנסים להבין מה בכלל מתנגן עכשיו? אז זאת ההופעה של הסוסים, פשוט טירוף חסר מעצורים, וכשיש מעצורים הם כל כך טובים הם מעלים חיוך על הפנים.
יש איזו צינה בלתי רגילה שאוחזת בך בזמן שאתה מסתכל על וידי, הסולן של הסוסים, שילוב מטריף בין אימה לאושר בזמן שהספק מפלצת ספק אדם מפזז על הבמה נונסטופ ומוציא מעצמו את הקולות שנשארו חבויים בו במשך שנים בלי שבני אדם ביקשו לדעת אותם ואת תחושותיהם שמרחפות בחלל הנשימה.
לקראת הסוף הקלידן מתחיל מלודיה עצובה והכל נהיה שקט. הסולן מתחיל לדבר ומסביר שהלהקה הוציאה לא מזמן סינגל חדש בתוך ספר ילדים, ושכל התרומות מההכנסות שלו ילכו למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בחיפה (משכן חברי הלהקה).
חברים, ריגשתם, צרחתם והעפתם. בכינו וצעקנו, הייתה תחושה שהכל חלום. תודה.

נקסט אפ – מאובן.
נכון יש את האנשים שמצליחים לחוות מוזיקה בתור צבע?
אז מאובן תמיד נותנים לי תחושה (לא צבע אבל -) של עשן סמיך במקום קר, מהסוג שאתה רוצה להיכנס לתוכו ולהבין מה נמצא שם.
לא יודע ולא אכפת לי מה ההגדרה של המוזיקה שלהם, בעיני זה פשוט טוב. הלהקה הזאת כל פעם מחדשגור לי לעצום עיניים ולזוז, לנתק את כל הדברים הקשים שבפנים ולהתמכר לתנועה ולצליל.
הם כבדים כמו אבן ורכים כמו חול, צינה מזדחלת לעמוד השדרה בזמן שחלל, זמן, אוויר ונשימה מתערבבים ביחד כשהמאובנים תופסים תאוצה. בעיניי הם להקה שצריכה להתפרסם בכל העולם.
למען האמת אני לא יודע מי ארגן את הפסטיבל, אבל זו יוזמה מבורכת בכל קנה מידה אפשרי, בין אם זה במה ללהקות חדשות יותר או חדשות פחות, בין אם זה לסינגל המדהים (והסיפור שמאחוריו) של סוסימתים.
בכל מקרה, אלפי תודות. לפחות בן אדם אחד יצא שמח יותר ממה שהוא נכנס.
שאו ברכה

איור : נמרוד פרידמן לפרופיל אינסטגרם של נמרוד:

חפרפרת מתכוננת לפסטיבל יערות מנשה 2019 / מאת: דניאל צ'רקס וגבריאלה חזון

דניאל צ'רקס:

לרגל הפסטיבל ה-11 במספר, הכינותי מראש המלצות להופעות שלאו דווקא ימצאו בבמת השורש הגדולה, ואולי לא יצא לכם לשמוע, ואני מרגיש שמתוקף תפקידי להיות נושא הדגל של האמנים שבהחלט שווה לכם לראות, לשמוע ולחוות. הקסם הגדול ואחת המטרות הנפלאות של פסטיבלים היא לגלות אמנים חדשים ומוסיקה מפתיעה, ולאמנים הפחות רדיופוניים להתחבר לקהל בצורה הכי טבעית ונכונה שיש.

אלון לוטרינגר  – במת קרחת היער – 12:00 – שישי 31.5

סביר להניח ששתי ידיים לא יספיקו על מנת לספור את מספר הפרויקטים המוסיקליים עליהם היה אמון לוטרינגר, החל מפסקולים לסדרות והצגות שעשה בתיכון, ועד להפקות ופרויקטים גדולים ובדרך הספיק להפיק ולעבוד עם ענקים כמו מתי כספי ויוני רכטר. בשנים האחרונות אלון מנגן עם רוני אלטר, סיון טלמור, יוגי (יוגב גלוסמן). הפעם הראשונה בה נחשפתי ליצירה של אלון הייתה כששמעתי את להקתו "מורה" ברדיו לפני כמה שנים. מהתו הראשון הייתי המום מאיכות השירים וההפקה, "מורה" משלבים אלמנטים אלקטרוניים לצד קלידים אנלוגיים ומלא דברים טובים. ובכלל, האלבום המדהים שלהם שיצא בשנת 2015 מומלץ לאללה. בשנה האחרונה אלון עבד על פרויקט סולו בו הוא עובר לקדמת הבמה, כעת הוא מתיישב מאחורי הפסנתר ומבצע לראשונה חומרים מקוריים שלו, אותי אישית זה נורא מסקרן לשמוע אותו חושף חומרים חדשים שטרם ראו במה וקהל. כיאה לאמן בסדר גודל הזה אלון ילווה בסופר-גרופ של נגנים מוכשרים, רצוי לא לפספס!

שלי לוי – במת העץ – 13:30 – שישי 31.5

בדומה לאמן עליו כתבתי בפסקה הקודמת, המוסיקאית והפסנתרנית שלי לוי, מעורבת בשנים האחרונות בשלל פרויקטים ומנגנת בשנה האחרונה עם כל הלהקות הכי "קורות" בסצינה. לוי רק בת 23, גדלה וצברה מוניטין בהרכב "שלי ורותם" יחד עם רותם פרימר שגם היא עסוקה בהפקות רבות. יחד הן נתנו נופח חדש בו הגדירו מחדש את המושג דרים – פופ והופיעו לא מעט בשנים האחרונות. את לוי הכרתי לא מזמן, כאשר היא עלתה לנגן עם עומר מוסקוביץ בת"א, ועל הדרך גיליתי שהיא מנגנת גם עם נעם סדן בהרכב שלה "נומקה". בחודשים האחרונים לוי החליטה להחשף באמצעות חומרים אישיים כאשר היא מלווה את עצמה בפסנתר בלבד. לדעתי ישנו אספקט מאוד אינטימי בהופעה של אמן אחד, שמגיש את השירים לקהל בצורה הכי חשופה שקיימת, משמיעה של קטע אחד ביוטיוב של שלי, אני מרגיש שזה הולך להיות מרגש ולא ישאיר אף אחד עם לחי יבשה.

נגה שלו וילדי הוודו – במת ארמגדון – 18:30 – שישי 31.5

כמי שהתחיל לתור את במות הפסטיבלים לפני שנים, נגה שלו תמיד הייתה אחת היוצרות הוותיקות והבולטות בסצינת המוסיקה העצמאית. כבר מעל לשני עשורים שהיא פועלת ויוצרת במגוון קונסטלציות והרכבים. שלו הייתה שותפה להקמת הריאליטי ריהאב סנטר וכן יזמה שלל אירועי תרבות שיזכרו לדורות. נגה החלה את דרכה כזמרת-יוצרת, ולאחר שהוציאה את שני אלבומי סולו, הצטרפה לגרייט מאשין כסולנית. בשנה האחרונה שבה לאולפן להקליט חומרים חדשים בעברית עם ההרכב החדש שלה – "ילדי הוודו". ילדי הוודו הם צמד נגנים צעירים ומוכשרים שנותנים לשלו רוח גבית נפלאה ודוחפים את החומרים שלה לאופק ממש מעניין. זכיתי לראות את ילדי הוודו באינדינגב האחרון וזו ללא ספק הייתה אחת מנקודות האור של הפסטיבל. חווית רוקנרול עוצמתית בעברית. שווה.   

GUNNED DOWN HORSES סוסימתים – במת ארמגדון – 23:00 – שישי 31.5

ההרכב אולי, אם כי לבטח, הכי אקלקטי ומעניין שממשיך לצמוח לגבהים חדשים בשנה האחרונה מגיע בפעם הראשונה ליערות, מאז שחיממו את דיפ פרפל [!] בשתי הופעות ברוסיה, הם לא נחים לרגע וממשיכים לכבוש במה אחר במה. נסו לדמיין את כל הסיטואצית בחייכם מלוות בפסקול רועם ובלתי-צפוי, כך המוסיקה הסינמטית והמפתיעה של סוסמתים לא תשאיר אתכם אדישים ולו לרגע אחד קטן. ההרכב התברך באחד הסולנים הוירטואוזים והמוכשרים שיצא לי לשמוע ולראות. וידי יודע להפעיל את הקהל בצורה יוצאת דופן ולהשתמש בקולו בשלל צבעים וצורות. וידי מספר סיפורים דרך השירים ולוקח את המאזין למסע תלול ובלתי צפוי. מאז שהלהקה צירפה לשורותיה גם קלידן וסקסופוניסט, כל העניין קבל טוויסט ונפח חדש ומרתק. מבחינתי סוסימתים הם הבטחה לכל מי שאוהב לחוות את ההופעה באופן הכי לא צפוי שיש, מוסיקה להרפתקנים חדי אוזן. ההופעה הכי מומלצת שאם יצא ובמקרה לא שמעתם, אז כדאי שתהיו בבמת הארמגדון בשישי בשעה 23:00.

——————————————

גבריאלה חזון:

כל פסטיבל מחדש אני מרגישה כאילו מדובר בפעם הראשונה שלי. לא משנה שקדם לפסטיבל הנוכחי 20 פסטיבלים אחרים אליהם הלכתי במשך השנים (וכל שנה נוצרים פסטיבלים קטנים חדשים כפטריות אחרי הגשם, אליהם אני גם משתדלת ללכת). וזו לא הפעם הראשונה לי ביערות מנשה. זו כבר השנה השביעית (לא ברציפות, עם הפסקות באמצע) שאני הולכת לפסטיבל הזה. כל שנה אני שואלת את עצמי – "תגידי, הפרק בחיים הזה לא נגמר מתישהו? למה את ממשיכה ללכת? לא נמאס לך?".

אני לא אשקר שהיו שנים של משבר – שאמרתי לעצמי שהתבגרתי. שאני כבר לא מתחברת לאווירה. אבל הסקרנות לגלות מוזיקה שאני עדיין לא מכירה מכרסמת בי, ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב חוזרת לפסטיבל שאפשר לומר שאני גדלה בו ומוצאת את הדרך לנוח בתוכו, ורק להינות. כל שנה אני אוספת איתי סיפורים על הופעות שהשפיעו עליי.
הטעם המוזיקלי שלי התעצב דרך הפסטיבל הזה, וקרו המון דברים בדרך הזו. אני זוכה לראות בפסטיבל הזה חברים אותם הכרתי בהופעות, מצטרפים לליינאפ המשוגע והעמוס הזה וזוכים לכזו במה מטורפת לנגן ולהיחשף בה. ואני רוצה להיות שם כשזה קורה. זה מרתק אותי בכל פעם להיות נוכחת לשפע שצומח כאן בארץ. ואני חווה השנה שנה מאוד יפה באינדי הישראלי. מאחלת ליערות מנשה עוד שנים רבות להתקיים, ומאחלת לי – שאמשיך להינות ככה מחוויית הצפייה והאזנה למוזיקה שאני אוהבת.

ככל שמתקרבים לתאריך, ההתרגשות אצלי עולה. לבדוק שארזתי הכל, שלא חסר לי דבר. מפסטיבל לפסטיבל למדתי איך לייצר אצלי נוחות בחוויה – איך לקום טוב בבוקר, לאכול טוב, להיות רגועה, לבוא עם ראש פתוח, לשוטט, לפגוש דברים שאני לא מצפה להם.
אחד מתחביביי הגדולים ביותר – זה לייצר חוויה מקדימה לפסטיבל ולהתכונן בבית. זה לא בהכרח משפיע על החוויה עצמה בשטח, ואני תמיד לוקחת בחשבון שהרבה דברים עתידים להשתנות, אבל ההכנה השיטתית היא מרכיב חשוב אצלי.

אני אמנם משתמשת בשיטה "מיושנת", ונכון שיש אפליקציות למיניהן שעוזרות לסדר את הליינאפ, אבל לפני פסטיבל אני אוהבת להדפיס בבית את התוכניה. להקיף, למרקר, לשמוע בזה אחר זה שיר של כל אמן לפי הסדר של התכניה ולהחליט אם הוא מדבר אליי או ממש ממש לא. לכתוב הערות בצד למחשבות שעלו לי כששמעתי את המוזיקה (לאילו רגעים המוזיקה הזו מתאימה, מה אני מחפשת, מה זה מזכיר לי…). כשהדף מודפס החוויה מרגישה לי מוחשית יותר ואני אוהבת להשוות את זה בסוף הפסטיבל כשאני חוזרת הביתה. אילו מחשבות היו לי לפני שבאתי ואיך הרגשתי אחרי ההופעה.

פסטיבל זו חוויה קיצונית במידה מסויימת. שלושה ימים ושעות מרובות של התרוצצות במרחבים פתוחים זה לא דבר שאני נוטה לעשות ביום יום שלי, וזו חוויה שיכולה להיות גם מציפה מאוד (לא למצוא את עצמך מול כל השפע המוצע לפנייך), אז מצאתי שחוויית ההכנה עוזרת לי להבין יותר טוב מה אני מחפשת במקום לפני שאני מגיעה אליו.

השנה זו עומדת להיות הפעם הראשונה בה אלך לפסטיבל מוזיקה עם אחותי. שנים שאני הולכת לבד או עם חברים, אבל מעולם לא הלכתי עם בן משפחה.
עבור אחותי זו הפעם הראשונה בחייה שהיא הולכת לפסטיבל. החלטנו שזו תהיה דרך טובה לעשות את ההכנה יחד. ההכנה הזו יחד איפשרה לי במובן מסויים לחוות חוויית האזנה מחודשת דרך העיניים שלה.
עברנו על כל במה וסיפרתי לאחותי על הייחודיות של כל במה בפסטיבל בצורה שבה אני תופסת את זה.

במת השורש היא במה טובה להישען עליה, בה ניתן למצוא שמות יותר מוכרים שגם חדרו ללב המיינסטרים.
"השמות הגדולים". עבור אחותי המון דברים הם חדשים, כך שההגדרה הזו לא שינתה לה הרבה.
אני מודה שהבמה שהכי מדברת אליי וכל שנה מחדש אני מוצאת את עצמי נרקבת בה שעות על גבי שעות, היא במת הארמגדון. לא רק בגלל ששנים מתקיימת בה משבצת ג'אם הארמגדון המפורסמת – אלא כי זו במה שמאפשרת לי חפירה עמוקה במוזיקה ואני תמיד מוצאת בה הופעות לא צפויות ונישתיות. הבמה הזו היא ברכה בשבילי ותמיד עונה על החיפוש שלי אחר גילויים חדשים בפסטיבל.
קרחת היער היא במה שנעשתה מאוד מגוונת משנה לשנה, ולה פנים רבות. מוזיקה אוריינטלית מרחבי העולם לצד אמני רוק ישראלי מגוונים. ההחלטה שלי להשנה הייתה להשאיר את הבמה הזו לרגעים ספונטניים. לזמן החופשי שבין רצפי ההופעות בבמות האחרות (אם כי אודה שסומנו בה מספר הופעות שאני ממש לא רוצה לפספס, עליהן אפרט בהמשך). בשנים האחרונות נוספה גם במת העץ. במת בוטיק קטנה באווירה חמה וביתית, שנותנת תחושה של הופעות בית בשכונה. כיף שהפסטיבל ממשיך להתחדש. להקים במה חדשה אומר שיש צרכים חדשים שקיימים, ושיש התפתחות ושינוי. בצורה הזו, של הקשבה לצרכים, הפסטיבל באמת יכול לגעת ביותר ויותר אנשים ולמצוא את הבמה המתאימה להם.

אחד אחד עברנו ביסודיות על הליינאפ של יום חמישי, כל אחת סימנה דברים שדיברו אליה.
בעיגול – דברים שדיברו אליי, ובנקודה – דברים שדיברו אליה. במרקר צהוב סימנו את הדברים שהפתיעו את שתינו ושלא הכרנו כלל ואנחנו מצפות בקוצר רוח לפגוש פעם ראשונה בפסטיבל. ההתרשמות הייתה טובה, ומי יודע? אולי ההופעות האלו יהיו הפתעת הפסטיבל עבורנו.
אפרוס לפניכם את רשימת הדברים שתפסו אותנו ונימוקים קצרים למה כדאי לכם להיות נוכחים בהופעות האלו. הקשבתי קשב רב לכל המלצה שכתובה כאן, ואני מקווה שתמצאו כאן משהו חדש שלא ידעתם בכלל שאתם אוהבים.
מוכנים? אנחנו יוצאים לדרך! אזהרת שפע לפניכם.

יום חמישי 30.5

16:00-19:00 – במת הארמגדון – Youth TakeOver –

אם הכל ילך לפי התכנית, ואם נצליח להגיע בזמן אחרי סאגת הטרמפים וההגעה ליעד, זו הולכת להיות המשבצת הראשונה שתפתח לי את חוויית הפסטיבל וזו משבצת מכובדת מאוד ומשמח מאוד שמקבלת כזה נפח.יש לא מעט ספיישלים מרגשים בפסטיבל השנה, והמשבצת הזו היא אחת מהן. המשבצת הזו בעיקר מעוררת בי סקרנות. שמות שחלפו על פניי אבל עוד לא הזדמן לי לראות הופעה (Ma'apilim ו-Trace Kotik שבולטות לי במיוחד).
התארגנות של קולקטיב צעיר שנותן ספוט ללהקות צעירות להשמיע ולהישמע.
אני עוקבת אחר הקולקטיב הזה והאירועים שהפיקו במשך השנה, ואני מלאה בהערכה כלפי הקבוצה הזו והיוזמות שלה.

20:00 – במת הארמגדון – זולי והחזזיות מארח את זאב טנא –

להקה שאני לא יודעת מאיפה הם צצו, אבל אני יודעת שלי הם מתאימים בדיוק. אני חייבת את החוויה הזו בשביל עצמי. לחוות רגע ממש דפוק בפסטיבל ולהינות ממנו בכל הכוח.
עד הליינאפ בכלל לא ידעתי מי הם, והאירוח של זאב טנא במשבצת הזו קרץ לי שמדובר בחבורת נביאי זעם שאני כנראה עלולה להתאהב בהם.

כששמעתי את המוזיקה שלהם עם אחותי היא הסתכלה עליי במבט שלא יודע איך לעכל את מה שהיא שמעה הרגע. אותי זה רק הלהיב יותר. זו הופעה שצריך להיות בה.
חיפוש קצר אחר הנפשות הפועלות חשף בפניי חומרים ייחודיים במינם של מספר הסיפורים, המשורר והנואם זהר נאוה (זולי) ששני הEPים שלו הם חומרים מיוחדים במינם שלא הייתי נקלעת אליהם אחרת בלי החיפוש הזה.החזיזיות הם התגבורת ששוברת את כל מה שזולי בנה ומחרעת את זה לחלוטין למופע שככל הנראה יהיה פסיכוטי (כיאה לבמת הארמגדון).
ממליצה מאוד לחפור בחומרים שמסתתרים ביוטיוב.

22:00 – במת הארמגדון – Plastic soup –

בין השמות שדוברו הכי הרבה בקרב חבריי וכהרגלי בקודש – פספסתי הופעה אחר הופעה אחר הופעה שלהם אבל ידעתי שיומי יגיע. הדבר היחיד שידעתי עליהם, הוא שגיאגיא (גיא בן עצמי) מתופף איתם. הבנתי שאני חייבת לשים אוזן, ולא נעים לי לשתף במחשבות זימה אבל כשהדבר הזה התנגן אצלי באוזניים הגוף החל להתחמם ולבעבע. מוזיקה ממריצה ומעוררת שגורמת לחשקים גבוהים. הופעה שהולכת לבעוט עם רוקנרול לפנים של הרבה אנשים.

22:30 – במת העץ – יואב ארבל (הפתעת הפסטיבל) –

אמן שלא הכרתי, אבל בדיעבד הסתבר שהכרתי טוב מאוד שיר אחד ויחיד שלו שהתנגן אצלי דיי הרבה אך לא ידעתי כלל שזה שלו. מזל שהחיפושים מזכירים לי שירים שאני אוהבת במיוחד. כשאחותי ואני שמענו אותו, הסתכלנו זו על זו במבט מלא פליאה. מצאנו את הפנינה שלנו בפסטיבל.

שתינו התחברנו אליו. התלהבנו מאוד מההפקה של השירים שלו ומהיותו מתופף וסולן, כשסביבו כזו הפקה נעימה ומלטפת (שימח אותי לראות בין הנגנים את איתמר חלוץ – שמוכשר בתחומו ובקריירת הסולו שלו, ואת עמרי שני שמנגן יחד עם "קיקי מלינקי" ועם להקת "עבודה זמנית").

הזכיר לי במקצת באווירה המוזיקלית את תומר ישעיהו. מוזיקה שגורמת לך לחייך .

00:30 – במת הארמגדון – סירנות –

אל ההופעה הזו אני מגיעה לאחר המלצה של ידידי החפרפרת מיכאל מרליס שדיבר עליהם כאן בבלוג.יש לי חיבה גדולה להרכבים חיפאים, עיר ממנה צומחות להקות ייחודיות מאוד בנוף, והספיקה לי האזנה בודדת כדי להתאהב בקול של הסולנית נועה לוין.
מסקרן אותי לפגוש בחוץ, במופע פתוח בלב יער, הרכבים קטנים שאני בעיקר שומעת במרתפים ומאורות. הארמגדון היא הבמה המושלמת בשביל הופעה כזו

https://sirenot.bandcamp.com/releases

2:00 – במת הארמגדון – Lower splendor –

בתקווה שעוד אהיה על הרגליים בשעה הזו, אז כדי לסיים את היום הזה כמו שצריך אזדקק להופעה שתפרק אותי לחלוטין. ואין לי ספק בכלל שזה יקרה בהופעה הזו. פוסט-פאנק חיפאי כמו שרק החיפאים יודעים להכות לך בפנים.

יום שישי 31.5

היום המרכזי של הפסטיבל, אליו אנחנו נכנסים בהילוך איטי אחרי התאוששות ארוכה ממאורעות אמש ומגבירים את הקצב ככל שהיום מתקדם. לא בטוחה שאני מוכנה לכל הרצף הטוב הזה שמצפה לי.

12:00 – קרחת היער – אלון לוטרינגר –

את להקת "מורה" הכרתי לפני כשנתיים בפסטיבל אינדינגב, כשקניתי קנייה עיוורת את האלבום רק בגלל שהמוכר בדוכן של קמ"ע המליץ. חזרתי הביתה והתפוצץ לי המוח מהכישרון. מההיכרות הזו והלאה נכנסתי לרומן מתמשך שעוקב באדיקות אחר אותו איש רב פעלים, אלון. קשה להאמין לכמה פרוייקטים אדם אחד מסוגל להיות קשור. פרוייקטים איכותיים אחד אחד, בטלוויזיה או בתיאטרון. בכל פעם שאני רואה את שמו בקרדיטים, בכל מה שקשור להפקה ומיקס, אני מתמלאת אושר. איך הם זכו, אותם אנשים. זו אחת ההופעות שסימנתי לעצמי לא לפספס בשום אופן. מאז ניסוי הכלים האחרון והמצומצם שאלון ערך באולפן הקטן שלו, אותו זכו רק מעטים לשמוע, סוף סוף ניסוי הכלים הזה נחשף לקהל הרחב.
7 שנים מאז האלבום האחרון, וסוף סוף אלון חוזר ועם הרכב אול-סטארז חדש. יש בי סקרנות אין קץ למופע הספציפי הזה.

13:00 – במת הארמגדון – Blind Orchestra –

לא משנה כמה פעמים אראה את המופע הזה (מידי פעם מגיח לביקורים בארץ), זה אף פעם לא יהיה אותו דבר. הקונספט של המופע יוצר תחושה של אינסוף. מופע שיכול להתקיים לנצח. המוזיקה הנכתבת באותו הרגע, ואין .לדעת מה חבורת המפלצות עתידה לנגן. זה תמיד נגמר בכישרון רב שמתקבץ יחד על הבמה. מופע כיף ומרענן

13:30 – במת העץ – שלי לוי –

שלי היא מסוג האמנים שאם שניה אחת  אתה ממצמץ – היא פשוט נעשית גדולה יותר ממה שהיא הייתה לפני רגע.
הדרך שהיא עוברת מסקרנת אותי לאללה בכל פרוייקט שהיא מנגנת בו (והיא עובדת ללא הפסקה), בשיתוף פעולה מלא עם רותם פרימר, וכעת בפעם הראשונה – לבד. רק היא. עם החומרים שלה. צעד מאוד אמיץ, וזו התחלה חדשה ומסקרנת.
לשלי יש הפקה ייחודית, ותענוג לאוזניים לראות אותה מנגנת אצל אחרים.
זה לא רק המראה שלה שהוא שובה לב, אלא כל דבר שהיא עושה. במת העץ היא במה אינטימית וביתית שאני בטוחה שתעשה קסמים להופעה הזו. לא יכולה לחכות לזה.

15:30 – במת העץ – נדב הולנדר (הפתעת הפסטיבל) –

קשה שלא להגיב באופן רגשי למוזיקה הזו כשאתה שומע אותה. היא עושה לך חיוך על הפנים באופן מיידי. השם של נדב הוא עוד שם שעבר מעל הראש שלי ושלא שמתי בו תשומת לב מיוחדת, עד שהסתכלתי בקרדיטים: ברור שאלון לוטרינגר יהיה קשור למוזיקה היפה הזו. מנגינות ארץ-ישראליות קלאסיות ונוגות וטקסטים נאיביים מהסוג שכבר לא כל כך יוצא לי לפגוש. אי אפשר שלא להרגיש את השפעת יוני רכטר במוזיקה הזו. מוזיקה שעושה לך טוב ונעים בגוף ובעיקר מרגש שיש יוצרים שעושים מוזיקה כמו זו.

17:30 – במת העץ – 1:1 לאון פלדמן מארח את אביגיל קובארי

אני לא יודעת אם זו עומדת להיות הופעה, או שיחה או גם וגם – אבל זה לא משנה לי כל כך. אני רוצה להיות שם. אביגיל קובארי היא אחת הזמרות להן אני מקשיבה בלופ כמעט אובססיבי בתקופה האחרונה. אני מרגישה שגיליתי אותה בהצתה מאוחרת. אני נזכרת שלפני כמה שנים, באחד מפסטיבלי יערות מנשה, חולקו דיסקים של האלבום הראשון שלה והתעלמתי ממנו. כמה שנים קדימה, אני לא מפסיקה לשים בלופ את השיר "בת זקונים" ו – "איילות" שהפכו להיות פסקול התקופה שלי. ואיזה כיף שיש משבצות כאלה, לשבת ולהקשיב ללאון פלדמן מארח.

18:30 – במת הארמגדון – נגה שלו

מלכת הרוק. בלתי ניתנת לערעור.
נגה היא אגדה בשבילי, ומשמח אותי שהיא ממשיכה להופיע כי היא נכס לאינדי הישראלי.
לא ארחיב במילותיי, משום שכל מה שהיה צריך להיאמר ידידי דניאל שיתף בהמלצותיו, רק אומר – איזה כיף שקיימת פרפורמרית כזו כמו נגה.

19:00 – במת העץ – גיל בר הדס –

גיל בר הדס מצטרף לרשימת האמנים הארץ-ישראלים האיכותיים שוטפים את ארצנו.
לא התפלאתי ששיתף פעולה עם זמרות כמו דניאל רובין, לדוגמא. אני אוהבת את שיתופי הפעולה האלו. השפה המשותפת שיוצרת מעגלים קטנים של אמנים שמתחילים לזוז יחד בהופעות ומתארחים אחד אצל השני. גיל הוא אמן מבטיח, וטרם הזדמן לי לראות אותו מופיע. ויש לי תחושה כזו, שגיל הוא מסוג האמנים שנוגעים בך מהר וגורמים לך להתאהב בהם בלי שאתה שם לב בכלל, והופס – אתה שבוי בקסמיו.

19:30 – קרחת היער – אבי בללי וגליה חי

גדלתי על להקת "נקמת הטרקטור", וזו תקופה אני מאוד מתגעגעת אליה ושהייתה לי למשמעותית מאוד בהתפתחות המוזיקלית. עברו לא מעט שנים מאז הפעם האחרונה בה הקשבתי להם, נותק הקשר, ואני מודה – שבכלל לא הייתי מעודכנת מה כל אחד מהם עושה היום. אם מישהו מהם בכלל בפעילות.
כשראיתי את ההופעה הזו בליינאפ הרגשתי שאני בעיקר רוצה ללכת אליה בשביל הנוסטלגיה ובשביל לשמוע את גוון הקול של אבי אליו לא הקשבתי שנים. יש לי תחושה שתהיה הופעה מאוד מיוחדת, ועבורי לפחות – היא תהיה יחידה במינה. אולי הגיע הזמן לבדוק באמת איפה עוד אוכל לתפוס אותם בהמשך בתקווה שהוא ממשיך להופיע…

21:30 – קרחת היער – נו פרשר לאב

אחרי האינדינגב האחרון, והמופע הייחודי של ג'משיד & רובין & מלמוד שהיה בלתי נשכח וזה היה מופע מיוחד שנתפר לשם הפסטיבל, הייתה לי תחושה שאראה טרנספורמציה נוספת של חבורת נשים מוכשרות, אבל מי חשב על הסדר גודל הבא:
פלורה, קמה ורדי, רחל ירון, נויה עדר, דניאל רובין, אלכס משה, קרן טננבאום ואביגיל קובארי יחד כלהקה.
הקשבתי לאירוח של קבוצת הענקיות הללו בתכנית "הנה מה טוב" של איתמר ברנשטיין ברדיו הקצה, וזו היה תכנית שכל כך נהניתי להקשיב לה. על הדרך בה ההרכב הזה נבנה (דרך סדנאת כתיבה משותפת) ועד ההחלטה לעשות מזה אירוע שיא במיוחד לפסטיבל.
אין לי ספק בכלל שההופעה הזו היא ההופעה עליה ידברו הכי הרבה כשהפסטיבל ייגמר, ואני בטוחה שהמופע הזה יהמם לא מעט אנשים.
איזה יופי שהרכבים כמו זה פשוט נוצרים. כמה יופי על במה אחת.

22:30 – במת העץ – טל פוגל –

טל פוגל היא מוזיקאית אהובה עליי מאוד, שכבר המון זמן לא ראיתי אותה בהופעה וזה אף פעם לא מספיק לי. איזה כיף שטל חוזרת לבמה עם חומרים חדשים. מחכה להקשיב להם בקוצר רוח.

23:00 – במת הארמגדון – Gunned Down Horses –

סוסימתים הם להקה שהכרתי בשנה האחרונה ואני כל כך שמחה שזכיתי להכיר אותם. נחשפתי להופעות מצויינות שלהם במהלך השנה בפורמטים שונים. להקה שאפשר ללמוד ממנה המון על עבודת השטח הנפלאה שלהם בארץ ובעולם ועל איך לייצר תקשורת בריאה וטובה מול הקהל שלך בכנות מירבית.
סוסימתים להקה גדולה שלא מפחדת להתפוצץ על הבמות שהיא מקבלת. נותנת הכל. וידי, סולן הלהקה, בעל קול מיוחד שמשלב שירה אופראית ההופכת אותו לכוכב רוק יחיד במינו.

אני כבר מחכה ליום בו אכתוב על הלהקה הזו בהרחבה, והיום הזה הולך להגיע ממש בקרוב, כי יש הרבה מה לספר עליהם. הופעה שלהם היא לא דבר ששוכחים מהר.
מאחלת לכל מי שייחשף אליהם – שיהנה מאחת ההופעות המרשימות של הפסטיבל.
הלהקה הזו היא תגלית השנה מבחינתי, ואין לי מושג לאיזה עוד רמות ההופעה שלהם יכולה להגיע.

יומן מסע – פסטיבל שייח אבריק / 10-13.4.19 / מאת: מאיה כהן שלו & גבריאלה חזון

מאיה כהן שלו:

יום שבת, ה 13.4.19:
נסעתי לבד לטבעון. בחלק של ה"לבד" לא השקעתי יותר מדי מחשבה. היינו אמורות לנסוע שתיים, היא נאלצה לפרוש, אז נסעתי בלעדיה. כנראה שפשוט כי בשלב של הפרישה כבר הרגשתי שאם אני לא אצא מתל אביב אני אתפוצץ. השבועיים הראשונים של אפריל היו מוזרים ומבלבלים ועם זאת שגרתיים באופן מעיק. הכל היה מעייף ומגעיל ועצוב , העיר חנקה וחנקה עד שכמעט לא נשאר אוויר ואני הרגשתי שאני חייבת לצאת ממנה, אפילו ליום בקושי ולבד לחלוטין. לקחתי מצלמה ושני ספרים, לשני מצבי רוח אפשריים.

כל הנסיעה התאפשרה בכלל  כי יומיים לפניה גיליתי שאחי גיא נוסע לחברים באזור בשבת בבוקר, לא חשבתי על שום דבר מראש, לא תכננתי כלום ולא מצאתי תוכניה באינטרנט. בבוקר של הנסיעה התחלתי לפקפק בעניין אבל היה מאוחר מדי לבטל.

בוקר

בעצם אין הרבה להגיד על הבוקר, כשהגעתי הוא כבר היה בתהליך הפיכתו לצהריים והעברתי אותו בעיקר בשוטטות ברחובות הקטנים של היקום המקביל הזה. הלכתי בלי מטרה, אם ראיתי שביל הלכתי בו, אם ראיתי גרם מדרגות ירדתי בו. לא חיפשתי משהו מעניין או מרגש. סתם רציתי לראות. וידוי כנראה משמעותי שלא עלה בפתיחה הוא שלמעשה נולדתי בטבעון, שהיא מין מקום מוזר כזה שגדול מכדי  להיות מושבה וקטן מכדי להיות עיר. היא איפשהו באמצע וזה הופך אותה למקום קצת משונה לקיים בו פסטיבל. החלק הכי מוזר הוא שאין מפה. כלומר, יש מפה, אבל היא לא באמת מתפקדת כמפה לכל מי שלא חי באזור, אין בה מרחקים מוגדרים בין מקום למקום ולכל מקום יש כינוי, כזה שלא יתקבל בגוגל מפס. כשעזבנו את טבעון הייתי קטנה ועברו מאז אחת עשרה שנים, אני לא מתמצאת. ככה שדי בהתחלה היה לי ברור שלא אצא מעבר למרכז עם נטייה קלה  דרומה/צפונה אם אני לא רוצה לאבד את עצמי.

צהריים

התיישבתי על הדשא ליד קפה לואיז עם התוכניה שסוף סוף מצאתי. זיהיתי כמה להקות שאני מכירה אבל רוב האירועים לא נראו כמו משהו שאוכל להשתחל אליו בחינניות. לרוב המקומות גם לא לגמרי ידעתי איך להגיע. חוץ מזה, מוזיקה ויוגה אלטרנטיבית לא היו בין הסיבות שנסעתי. נסעתי בין היתר כדי לצלם, אבל די מהר הבנתי שאין הרבה לצלם בטבעון. היא פתוחה ולא עמוסה, סטטית שכזאת, לא מלאה ביותר מדי התרחשויות. היה חם נורא ולא מאוד נוח להסתובב עם תיק גב מלא ומצלמה כבדה.

בינתיים בקפה לואיז הייתה הופעה של להקה לא מוכרת שניגנה בעיקר קאברים באנגלית. באמצע אחד השירים מגיעים שני שוטרים ועוצרים את ההופעה בגלל תלונות על הרעש. המתופף מדבר איתם איתם והסולנית שואלת ביאוש ואולי בצחוק אם יש מתופפת בקהל. ואכן אחרי כמה רגעים בחורה אנונימית מהקהל הדליל נחלצת לעזרתה במפתיע ("את יודעת לנגן? – כן .את מכירה אותנו?- לא".) .כבר הייתי בדרך החוצה  אז לא ראיתי איך נגמר הסיפור.

בשנים שגרנו בטבעון עברנו בין ארבעה בתים בארבעה רחובות: החורש, השושנים, יזרעאל ורבין. לא מצאתי אף אחד מהם אבל כן נקלעתי להופעת ג'אז באיזו חצר אחורית. עמדתי שם בין הזוגות והמשפחות ועוד אנשים שלא הכרתי וניסיתי להיטמע, אבל די מהר הבנתי שרוב הסובבים מכירים את המופיעים. הסולנית החמודה סיפרה שזה הבית של ההורים שלה.

אנשים בפסטיבל רגועים ולא מעשנים לך בפרצוף. כמעט כולם עם ילדים קטנים, או עם כלב. או עם ילדים קטנים וכלב. השעה הייתה חמש בערך, התיישבתי באחת מתחנות האוטובוס המשונות  עם המושבים הכתומים ואכלתי תפוח. המקום היה שומם, בהמשך המדרון לא היה דבר מלבד בתים פרטיים ושמים.

צילום: מאיה כהן שלו

ערב

חזרתי לאנדרטה, שהפכה למעין נקודת ציון במהלך היום (יש מצב שלא משנה לאן תלכי בסוף תגיעי לשם פשוט) ליד הקליידוסקופ היה פרפורמנס משולב של מוזיקה ומחול, ז'אנר שמצד אחד אני אוהבת מאוד ומצד שני מתביישת להגיד שאני אוהבת מאוד מפחד לצאת הו כה תל אביבית -בית ספר לאומנויות. הגעתי באמצע אבל לפי מה שהבנתי הרקדניות עטופות כמו מומיות בחוטים כמו אלה שעל הקליידוסקופ ופושטות אותם תוך כדי ריקוד בזמן שלהקה מנגנת מאחוריהם, גם אחרי ההתפשטות מהחוטים הן המשיכו לרקוד, כנראה במין אלתור ולא לפי כוריאוגרפיה. שם באמת הצלחתי לצלם, וגם נזכרתי שזה מדיום התיעוד הכי טוב בחיים וגם הדרך הכי טובה להתבודד בלי להיראות או להרגיש משונה. כל המופע מאוד מצא חן בעיני וגרם לי לתחושת נוחות שכזאת, לא יודעת להסביר. אחרי שהוא נגמר התיישבתי על הדשא לעבור על התמונות. גיא התקשר להגיד שהוא יוצא לתל אביב ואם אני רוצה טרמפ חזרה זו ההזדמנות. אבל היה נעים, בדיוק הגיע השלב של השקיעה ולא היה חם או קר מדי. אמרתי שאקח אוטובוס יותר מאוחר. הוצאתי מהתיק את  אחד הספרים שהבאתי איתי וישבתי שם כמה דקות בזמן שאב ושני בנים שיחקו בפריזבי מעל הראש שלי. אנשים עברו ודיברו או ישבו על שמיכות על הדשא. הייתה אווירה של סיום. השעה הייתה כמעט שבע ואני התחלתי ללכת לכיוון המרכז להופעה של סרג'נט כרוב החמודים תמיד שהופיעו בשעה לא מאוד סימפטית.

הדרך לתחנת האוטובוס  לתל אביב הייתה חשוכה ושוממת והרגשתי כמו  בסרט אימה אמריקאי. גם התחנה התרוקנה בהדרגה ואני דמיינתי את הכותרות על חטיפה בעיתון של יום ראשון.  הסתבר שגם נהגי האוטובוס בצפון אסהולס כמו בתל אביב ולא עוצרים בתחנה שלהם, אז נאלצתי לחכות שעה וחצי לאוטובוס של עשר. הגעתי הביתה באחת עשרה וחצי בערך, ראיתי שידורים חוזרים של האוס ובסוף הכרחתי את עצמי ללכת לישון כי למחרת לימודים( כן, בחופש).

צילום: מאיה כהן שלו

ולסיכום

אני מחשיבה את עצמי כתל אביבית ומוזר לי לחשוב שנולדתי במקום הזה. אני לא חושבת על טבעון באופן סנטימנטלי ולא ציפיתי לתחושת שייכות מיידית או להתעוררות פתאומית של זכרונות מודחקים. אבל אפילו שאני אדם נטול חוש כיוון לחלוטין (ממש לא מזמן הלכתי לאיבוד בדרך מכיכר רבין לרחוב סירקין) בכל זאת תמיד הצלחתי לחזור למקום שהגעתי ממנו גם אחרי התפתלויות ברחובות הקטנים. כשהסתובבתי במרכז הרגשתי נינוחה באופן שלא אופייני לי, כשהלכתי במדרון לכיוון השומקום אפילו הרגשתי עיקצוץ של נוסטלגיה.

אנשים חייכו אלי כל הזמן, בין אם כשנתקלתי בהם, כשצילמתי או כשסתם הסתכלתי עליהם יותר מדי זמן. לא בפלרטטנות אלא במין ידידותיות בסיסית. קונספט שלא תפס במקומות אחרים. בנסיעה הלוך חשבתי לעצמי שגם אם ארגיש לבד בטוח שאתקל בחברים. בדיעבד שמחה שלא.

חוצמזה? רק דברים שנורא משמעותיים בראש שלי ועוברים משעממים במילים (ניסיתי, באמת) . כמה וכמה חצרות פרטיות שכמעט נכנסתי אליהן בטעות. העובדה שהתקשרתי לאמא שלי כמה פעמים על תקן גוגל מפס או סתם כי הרגשתי לבד. והלבד, שבכלל אני לא רגילה אליו ככה, אבל היה בו משהו נורא משחרר, לא הייתי צריכה להספיק לשום מקום, לא הייתי תלויה או צריכה להתחשב באף אחד אחר, לא הייתי במירוץ הקבוע נגד הזמן שאין לי.

קצת מצטערת שלא הלכתי רחוק יותר אבל בתור בריחה זמנית מהמציאות המטרה הושגה. בינתיים החיים חזרו לשגרתם, קצת פחות מעיקה.

צילום: מאיה כהן שלו

——————————————————————-

גבריאלה חזון:

השנה התחלתי ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בית הספר מפגיש אותי עם כל מיני דמויות מעניינות שמלמדות אותי. אחת הדמויות המעיינות האלו הוא יונתן לוי. אדם רב פעלים, שלא הכרתי אישית אבל הכרתי מספר יצירות בימתיות שלו. רק כשהתחלנו ללמוד איתו – דברים החלו להתחבר לי. לא ידעתי שכל כך הרבה דברים שאני מכירה קשורים אליו. טקסטים, מחזות, שירה.  יונתן לוי אדם בדרן. יש לו יכולת לסחוף אחריו אנשים, במין "מיסיונריות" שמלאה בחן וקסם אישי.

כבר בתחילת השנה, כשכולנו עוד גוזלים שוקיסטים, יונתן שיתף אותנו בפסטיבל פרי יצירתו שהקים – פסטיבל שייח אבריק. על הפסטיבל שמעתי, ואף דירבנתי לא מעט מהחברים שלי ללכת על אף שלא יכולתי ללכת בעצמי. שנתיים רצופות שלא הסתדר לי להגיע לשם, אבל האמנתי מרחוק ברעיון ותמכתי בו. כשיונתן דיבר איתנו על הפסטיבל, הרגשתי חזק בפנים שלדבר הזה אני רוצה להיות קשורה בכל דרך שרק אמצא להשתלב בה.

אני עוברת שנה מאוד מעניינת ומוזרה. שנה שבה התנתקתי ממעגלים מסוימים שהיו לי מאוד משמעותיים אבל משהו בי לא מוצא יותר את המקום שלו בתוכם. ועדיין, אני לוקחת איתי דברים שצברתי מכל החוויות האלו. האנשים לא נעלמים ויקרים לליבי, והחיים מפגישים אותנו בשבילים אחרים. הנקודות מתחברות בסופו של דבר. אני חיה בעולם מצומצם מאוד של אנשים יוצרים, ויודעת שנשוב וניפגש.

היו לי כל מיני פנטזיות סביב הפסטיבל הזה, איך להשתלב לו. פנטזיות שלא היו ריאליות בגלל ריבוי משימות בלימודים, שלא הותירו לי אפשרות להתארגן ולגרום לדברים שרציתי לקרות, אבל המשכתי לחפש את הדרך – איך אוכל לתרום לפסטיבל מבפנים, בדרך שלי.
זה יותר חזק ממני. בפסטיבלים שאני מאמינה בהם, אני רוצה להרגיש קשורה, והעשייה מחברת אותי. לא לבוא רק כאורחת וצרכנית (שגם הצרכנות מהווה תמיכה, ואין בי זילזול לרגע. זה חלק מכל החשיבות של הפסטיבל הזה. זו אני וההתמכרות שלי להרגיש חלק בפסטיבלים בשביל ההנאה הפרטית שלי).

אחד הדברים שגרמו לי להיסחף אחר האירוע, זה שבאמת הרגשתי שאין שום דבר שמונע ממני לקום ולעשות, וכל מה שצריך זה לבקש. יש רשת ענקית של אנשים שיעזרו לייצר את החיבורים הללו של מה שאזדקק בו. כל מי שרוצה להירשם נרשם ואין סינון לתוכן. אירוע מהעם אל העם. אתה צריך לדאוג להפקה שלך, אבל אתה גם מגובה ויש מאחורייך אנשים שרק מחכים לעזור ורוצים לדעת איך.

ככל שהתקרבנו בימים, כך קיבלתי משימות קונקרטיות בשלט רחוק, לדאוג לחיבורים בין אנשים. טרמפים, מקום לישון. לדאוג למקום, לאסוף מפתח. סף הריגוש שלי עלה ורק חיכיתי כבר להגיע.

יום רביעי, 10.4.19

הגעתי לטבעון מירושלים בתחבורה ציבורית. גוגל מאפס הפך להיות החבר הכי טוב שלי מרגע הנחיתה שלי, כי לא ידעתי להעריך מרחקים בתוך המקום החדש והגדול הזה שכף רגלי לא דרכה בו מעולם. הרגיש לי כמו יקום מקביל מהעיר הגדולה. כוכב אחר בו הקצב עובד אחרת. הייתי צריכה לתת לזה רגע לשקוע.
חיפשתי תוכנייה, ופגשתי חבורת של נערות בדרך. שאלתי אותן איפה אוכל למצוא אחת כזאת, והן כיוונו אותי לחומוס מומוס, שם בוודאות יהיה. שוטטתי מספר דקות עד שהגעתי למקום. האווירה בו מיד כבשה אותי. מקום צבעוני וחמים. בעל הבית קיבל אותי בחיוך. היה קנקן תה חם לאורחים וזאת כבר הייתה התחלה טובה. לא ידעתי לאן פניי, וגם ככה חיכיתי לחברים שהיו בדרכם עד שנגיע לדירת האירוח שלנו, אז נשארתי שם. יצאתי אל החצר הגדולה, שם התרחש ערב הקראת שירה של כתב העת "המוסך". בעבר הייתי הולכת הרבה לערבי הקראת שירה והתעסקתי בזה יותר, וזה דבר שנפסק בשנים האחרונות עקב גלישה לתחומים אחרים (למרות שמידי פעם יוצא שאני מתגנבת לערב הקראה מזדמן להקריא בו שיר-שניים). החוויה הייתה לי מעט זרה והייתי צריכה להתרגל לפלטפורמה הזו מחדש, אבל הצלחתי להישאב לזה חזרה. מצאתי הרבה עניין בכל מקריא.

לאחר הערב שוחחתי מעט עם חבר אותו מצאתי בין האנשים בקהל, שבת זוגתו – הדר לוטן – הקריאה כמה משיריה. התחברתי לגוון הקול הייחודי שלה. כשהיא הקריאה היה לי מאוד קשה להתעלם מכמה שזה נגע בי.
דיברנו על שירה עכשווית ועל מציאת הצבע הייחודי שהוא חלק מכל חוויית ההקראה. זה הזכיר לי נשכחות, והיה נעים להיזכר בזה.

משם נסעתי יחד עם חבר אחר לכיוון קפה לואיז. זה היה הטרמפ הראשון שלי בפסטיבל, מוטיב שעוד יחזור על עצמו ביומן המסע הזה. כי עם כל הכבוד לתחבורה הציבורית של המקום, הטרמפים היו אחת התקוות היחידות שלי להצליח באמת לזוז בתוך המקום הענק הזה. בתחבורה הציבורית זה לקח כפול מהזמן.

נפלתי על הופעה ששמה לא הוזכר בתוכנייה, וכנראה נכנסה באופן ספונטני. היה דיי ריק, ומספר אנשים ישבו על המחצלות והקשיבו. אנשים מבית הקפה הצמוד לרחבה הפנו את ראשם והאזינו למה שקורה ממש לידם. הלהקה נתנה את כל הכוח שלה, הייתה רצינית ועמוק בתוך המוזיקה וזה דבר שמאוד הערכתי. גם כשהיה מאוד דליל.

החברים הגיעו. התארגנו לנסיעה לכיוון הבית של המארחים שלנו, ג'נג'ה וגאיה. לפני הפסטיבל יונתן לוי חיבר אותי לג'נג'ה שאמר לי כי הוא זקוק לתגבורת בתאורה ובסאונד, תחום שאני מנסה ללמוד ומחפשת הזדמנויות, ופסטיבל שייח אבריק נתן לי את ההזדמנות הזאת. להיות בלי ניסיון ועדיין להרגיש חלק. רק צריך לרצות (ג'נג'ה היה אחראי על כל התחום ושלט ביד רמה בכל הבמות בפסטיבל).

התארחנו בביתם הצנוע, והם קיבלו אותי ואת חבריי בסבר פנים יפות על אף שהגענו אליהם ממש מאוחר בלילה עקב עיכובים בדרכים. גאיה ואני גילינו כי אנחנו מכירות מלפני, ולא הבנתי את זה מהתכתובות עד הרגע שנפגשנו. צחקנו בקול. העולם באמת קטן, והכל מצטמצם לטבעון. זה היה רגע מבדר מאוד. המון זמן שלא היה לי אירוח כזה, והפסטיבל פתח לא מעט בתים בעבור האנשים שהגיעו מבחוץ כדי לחוות את חוויית הפסטיבל. הקצו פארקים לפתיחת אוהלים לכל המעוניין והפנו לבתים מארחים. זה ממש לא מובן מאליו, והחזיר אותי לתקופת קאוצ'סרפינג. דבר שלתחושתי קצת נעלם מהעולם.
חווית האירוח הזרה, של אנשים שפותחים לך את הבית, זה לא כמו להתרסק אצל חברים. הרגע הזה לפני שהגענו ליעד שלנו הרגיש מעט כמו משחק מחשב. לקבל כתובת ולהגיע אליה כשאין לך שמץ של מושג לאן בכלל אתה מגיע.

נסחפנו לשיחה אל תוך הלילה. דיברנו על הפסטיבל ועל המהות שלו. ג'נג'ה דיבר על כך שאין לפסטיבל הזה פירמידה שבסופה יש מישהו שמקבל את כל הקרדיט. זה דבר שההמשכיות שלו מתגלגלת מאחד לשני, וזה סוד הקסם. זה דבר שהיה לי מאוד נעים לשמוע. הרגשתי שהתאכזבתי לא מעט מקהילות ומאירועים בגלל ענייני אגו. ונראה שהפסטיבל, שבסך הכל בשנתו השלישית, הגיע לסדר גודל מטורף ועובר טרנספורמציה כל פעם מחדש בהתאם למי שרוצה לקחת חלק. בשבילי, זה דבר מהפכני שחורג מאוד מהמון אירועים שאני מכירה.
אין לדעת אילו פנים הפסטיבל הזה יקבל בשנים הבאות שלו, אבל לחשוב שרק שנה שעברה היו "רק" 300 אירועים, והשנה היו מעל (!!!) 700 אירועים, כולל אירועים ספונטניים שמתרחשים בלי שאנחנו יודעים בכלל, זה דבר מטורף שהוא בכלל קורה.
התארגנו לשינה וחיכיתי בציפייה כבר ליום הבא של הפסטיבל.
שייח אבריק התחיל.

יום חמישי, 11.4.19

קמנו כל החבורה יחד אחרי שינה טובה. לא היה סדר יום ברור, אבל התעוררנו מוקדם כדי להתחיל להתאפס על המקום החדש. ג'נג'ה כבר מזמן הלך לעבוד. אני ידעתי על עצמי שלוקח לי יום נחיתה כדי להרגיש חלק מהמרחב. אכלנו ארוחת בוקר טובה יחד עם גאיה ושתינו קפה חם מהמקינטה שהבאתי יחד איתי לפסטיבל. שמחתי שמצאתי דרך לתת מעצמי קצת כדי להודות על האירוח. אחרי שיחה טובה, יצאנו החברים ואני לבצע את המשימה הראשונה שלנו – והיא לאסוף מפתחות מאחד הגנים שיהווה מקום לישון בעבור מי שיזדקק.
המשכנו לשוטט. פגשנו בדרך איש נחמד שבילה יום מחלה יחד עם הבן שלו. שוחחנו על הורות, ובשבילו זו הייתה הזדמנות לתת יותר תשומת לב לילד. להסתובב ולהסתכל על טרקטורים ולהירגע. חיפשנו מקום נחמד לשבת, והוא הציע לנו לשבת באנדרטה ואף הגדיל לעשות ולקח אותנו טרמפ למקום. זו הייתה מחווה מקסימה, ורגע נפלא. ליפול לכזאת שיחה עם אדם שפגשנו זה עתה.

ישבנו שם כמה שעות. לא בטוחה אפילו כמה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה בה ישבתי בפארק ונהניתי ככה מהשמש. אמנם עוד לא נפלנו על אירוע, אבל כל זה לא היה משנה. התמסרתי לרגע הזה, זה רגע קטן שאזכור לעוד הרבה זמן. רגע שאני צריכה ליישם גם בחיי העיר, ולא רק בחופשות, כמו שהפסטיבל הזה גרם לי להרגיש. באמת הייתי בחופשה. חופשה מלאת עשייה, שבתוכה התמסרתי גם אל ה"כלום" שבשיטוט בתוך מקומות זרים.
באנדרטה היה את מיצג הקליידוסקופ הענק, בו יצרו כל עוברי האורח משולש מקושט. ראיתי את הקליידוסקופ ממש בתחילתו, וזה היה מעניין לראות עבודה בתהליך. כמה צבעים מתווספים כל כמה שעות שאתה חולף במקום.

נהיינו רעבים. היה באיזור דוכן של רובין פוד, אוכל שכל כולו נעשה באהבה מאוכל שהיה עתיד להיזרק,  וחשבתי שזו תהיה דרך טובה לעשות הפסקה מהיום ולקבל קצת כוח להמשך. יצא לי לשבת פעם אחת במסעדה של רובין פוד בחיפה והייתה לי שם חוויה חיובית ונעימה. היו עליי 7 וחצי שקלים. התחבטתי עם עצמי והרגשתי רע שאין לי הרבה לתת להם. כל שהיה לי זה אוכל שהבאתי מהבית שהיה מחושב, וכסף לנסיעות.

הרגשתי לא נעים, וקיבלתי חיבוק אוהב מהשף של רובין פוד שאמר לי שזה בסדר. שאני אשים רק כמה שאני יכולה. זה היה רגע מאוד מרגש בשבילי. וזה גרם לי לחשוב, מה זה אומר להיות אדם נזקק? לרוב, אנשים שבאמת זקוקים למשהו יתביישו להודות בזה, ולא יבקשו עזרה. לא ידברו על הבעיה. האם אני נזקקת?
רציתי להגיע לפסטיבל, כי הרגשתי שזה אירוע חשוב שאני רוצה לחוות ולהיות בו והגעתי אליו עם המגבלות שלי. לא ראיתי בכלל באופציות את האפשרות לפספס את זה. ושמחתי שרובין פוד איפשרו לי להרגיש בנוח עם מה שהיה לי לתת באותו הרגע. הייתה לי ארוחה כל כך טעימה ומספקת.

המשכנו בתחבורה הציבורית. רצינו ללכת לסדנא, ובסוף וויתרנו וחיפשנו מה יש קרוב וראיתי שמתקיימת תערוכת תאורה במגדל המים. דבר שמאוד סיקרן אותי. מגדל המים היה ממש במרחק הליכה. נפלתי על תערוכת גופי תאורה של קרן נחושתן. אישה צבעונית ומעניינת. מגדל המים היה לוקיישן מרתק ומיוחד. אפשר היה לצלם שם סצנה לסרט עתידני. יכולתי להיות שם שעות. הסתכלתי על העבודות המיוחדות שלה ונפעמתי מהייחודיות של השפה האומנותית שלה. מאוד שימח אותי ההזדמנות להיחשף לדברים שמעולם לא יצא לי לחוות ולהתעניין בהם.
הרגשתי כי לא משנה לאן אפנה, אתקל בהפתעה.
נפרדתי לשלום מהחברים שנסעו חזרה לירושלים, ונותרתי לבדי.

נסעתי לעזור לג'נג'ה בכפר הקרקס, שהתקיים בחטיבת הביניים אורט. זזתי לחלק אחר שעוד לא הכרתי בטבעון. גוש נפרד ומרוחק. בניסיון להבין איפה המופעים המדוברים, חיפשתי את דרכי במבנה הגדול והמפואר עמוס השבילים הזה. התרשמתי מכל מבנה אליו הגעתי. כל מקום בטבעון הוא מקום עם פוטנציאל, יכול לשמש כבמה. אירועים צצים מכל עבר, ואין גבול לאפשרויות. טבעון מקום מיוחד, שהרגשתי שזה לא משנה בכלל לאן אתה הולך. הכל מלא ביופי.

ואיזה אדיר זה להרים במת קרקס בתוך מדשאה ענקית של בית ספר. ניסיתי לדמיין את עצמי תלמידה במקום. איך זה לגדול בתוך ג'ונגל. לצאת לשחק בהפסקות בתוך כל הירוק הירוק הזה. ג'נג'ה הפקיד בידיי מחשב תאורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בזה. היו בסך הכל 4 פנסים, שכולם נשלטו על ידי 4 ערוצים, והיה לי מעט זמן להתאמן על זה לפני ההופעה.
היה מופע קרקסי של הליצן רומן קוייפמן. הרגשתי המון אחריות, שכל צבע שאני בוחרת צובע את הסצנה בצבע אחר וגורם לאלף תחושות שונות, אבל אני מודה שעם כל הפחדים – נהניתי לעשות את זה, ושמחתי על ההזדמנות שהייתה לי. להתנסות בזה לראשונה.

משם תפסתי טרמפ מהחניה עם בחור חביב שהיה חלק מבמת הקרקס. עברנו בביתו, דרך קיבוץ לא רחוק מטבעון, לעצירת קפה קלה. רציתי להספיק להגיע בזמן להופעה של להקת "נשמה", אבל הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שלא משנה מה – שאאפשר לעצמי להינות מהספונטניות ומהמפגשים שהפסטיבל מביא איתו. זה לא פחות חשוב מהתכנונים.

הוא היה בעניין ללכת יחד להופעה ונסענו אל הבית בו התרחשה ההופעה שהייתה על גג פרטי. זה גרם לי להיזכר במסיבות בית של יום שישי בירושלים. אווירה צ'ילית ורגועה. חוויה אחרת משאר ההופעות הפרועות שיצא לי לראות את "נשמה" מופיעים בהם, אבל עדיין היה מחשמל.

חשבתי לעצמי – איזה קולים האנשים של טבעון. אנשים שאוהבים לחגוג. בכל הגילאים. אנשי משפחה, ולא רק צעירים.
פגשתי סוף סוף חברות מהלימודים שהצטרפו אליי והייתה שמחה גדולה שכולנו שם יחד.

כשההופעה נגמרה, שאלתי חבר אם הוא ירצה להצטרף אליי להופעה של "טוניק קלוניק". התחילה מסיבה מיד בתום ההופעה, ורקדנו יחד כמה שירים, והמשכנו לתחנה הבאה. צחקתי ביני לבין עצמי שלא משנה כמה תוכן מטורף וחדש יש בתוכנייה – אני לא יכולה לוותר על הלהקות שאני מכירה, כי אני סקרנית איך תיראה ההופעה שלהם בפסטיבל שכזה. בסוף כנראה תמיד חוזרים למוכר ולאהוב…

אני לא יודעת לאן הגעתי, אם זה היה בית פרטי או מקום אחר, אבל נכנסתי אל תוך חצר ענקית מלאה במקומות ישיבה. נראה לי שזאת הפעם הראשונה שראיתי את טוניק מופיעים במופע ישיבה, וסיקרן אותי איך זה יעבוד שם.
"טוניק קלוניק" מייצרים חוויה של מופע, שעבד טוב עם הבמה שהם קיבלו. הקהל צחק ונהנה. המשכתי בתפקידי, והתפרצתי שוב אל תוך השיר "האהבה שלי מתה", דבר שמצחיק בכל פעם שהוא קורה ומשעשע לראות את התגובות של הקהל אל הצעקה הזו.

לאחר ההופעה פגשתי עוד חבר, שסיפר לי שקיבל דיווח על מסיבה בתחנת הקמח, וחברתי אליו. כשנכנסנו הייתי בהלם מהמקום. עוד מקום יפה. הרגשתי שאני עומדת להשתגע מכל היופי הזה. תחנת הקמח הרגישה מעט כמו מבוך, בו היו פניות שהובילו לחללים בתוך חללים שהיו עצומים. ואם זה לא היה מספיק, אז הייתה את הרחבה בקומה העליונה שם היה תיקלוט של די.ג'יי דיאנה. לא היו הרבה אנשים והיה הרבה מרחב לרקוד. עברתי בין החללים. היו תערוכות הדפסים, והקרנות של ווידאו ארט, ומקום לשבת וסיפריית השאלת ספרים. אני חובבת מבנים נטושים, אליהם יוצקים תוכן תרבותי מלא אופי. בהמשך השיטוט שלנו בתוך המבנה הזה נכנסנו לעוד חלל ענק, בו היה בר וחשבתי לעצמי שזה חתיכת מקום לפתוח בו דבר כזה, והנה – אנשים יושבים שם.
הייתה מסיבה טובה, ובלי ששמתי לב – מצאתי את עצמי הולכת לישון ב-5 בבוקר אחרי רצף של חוויות לא הגיוניות.

יום שישי, 12.4.19

לקח לי חצי יום להתאושש ממאורעות מיום חמישי. קמתי רק ב-13:00, וזה עוד לאחר התגלגלויות במיטה בניסיון לגרד את עצמי, אך ללא הצלחה. קצת גמרתי את עצמי ביום חמישי ועכשיו אני מתמודדת עם התוצאות. זה באמת פסטיבל, עם כל האינטנסיביות של פסטיבל, אפילו שזה מתעתע ומתקיים במקום אורבני והבית תמיד בהישג יד – אתה נמצא רוב שעות היום בחוץ, ומדלג בין הגושים השונים שנמצאים במרחקים גדולים זה מזה, ובלי שאתה שם לב אתה מוצא את עצמך הולך לישון ב5 בבוקר כי קשה להפסיק את רצף ההתרחשויות.

הייתי בהופעת בלוז בקפה לואיז ומשם הלכתי לקונסרבטוריון לרצף הופעות של "מינוס אפס" ו"קיקי מלינקי". אני חושבת שזו הייתה אחת הבמות המפוספסות בפסטיבל, וחבל.
היה מזג אוויר כל כך טוב בחוץ, והיה לי מוזר שההופעות מתקיימות במקום מקורה בשעות היום.
מה גם שלא הייתה תאורה כלל במקום, וההופעות התקיימו בצורה חשוכה. היה מעט קהל אבל ההופעות היו טובות. רק התבאסתי קצת בשבילם שככה זה יצא.

ג'נג'ה שלח לי דיווח מצב שמאוד כדאי לי להגיע ב-16:30 לדשא של בן גוריון כי עומד להתקיים מופע טרייבל מטורף, אז המשכתי לדרכי. פגשתי את חברותיי מהלימודים, וזכיתי לראות דשא מפוצץ באנשים. קהל אחר. סוג האנשים שהולכים למעגלי שירה מקודשת, אבל לא רק.

חשבתי על המגוון העצום של הקהלים שנמצאים בפסטיבל הזה. שייח אבריק הוא אירוע שפונה למגוון של אוכלוסיות וקהלים, להיפים וליאפים, ומצליח לחבר את כולם. זה היה מעניין לזוז ממרחב למרחב ולראות איך קבוצות האנשים משתנות. כל אחד יכול למצוא את התוכן שמתאים לו ושמעניין אותו. המופע התחיל, והקהל היה בטירוף. האנרגיות בערו בכולם. להסתכל על הכמות, ורק לדמיין שמעבר לכמות הלא נתפסת הזאת של אנשים שנמצאים כאן בדשא נמצאים עוד אלפי אנשים בחלקים השונים של טבעון, ריגש אותי מאוד. ולא להאמין שכל זה תוך 3 שנים.
תפסתי טרמפ וחזרתי לקפה לואיז, למופע המחווה לביטלס של חבורת המפלצות – נדב הולנדר, עוזי רמירז, אלון לוטרינגר יוני הלוי ונהדי לזר.

הגעתי בדיוק לשלושה שירים, ולצפות במחזה הזה עם כניסתי לשם – של אנשים שיושבים על המדרגות, וצופים מלמעלה, ומאחורי הגדרות ומאחורי המכוניות – השאיר אותי חסרת מילים. אותה כמות הייתה לפני רגע בדשא של בן גוריון. מעט התבאסתי שלא הספקתי יותר מזה, אבל עצם הרגע של להיכנס לפיצוץ אוכלוסין הזה זאת תמונה שתיחרט לי בראש לעוד הרבה זמן. הקהל רצה הדרן, אבל חבורת המפלצות השאירו את כולם עם טעם של עוד.

יצאתי לסיבוב שוטטות עם חבר, מנסים להבין לאן פנינו בהמשך. הוזמנו לארוחת שישי והצטרפתי אליו. זו הייתה ארוחת שישי מפוארת, מלאה באורחים. ש"שינים. חברים ומשפחה. הם קראו לזה, "ארוחת שישי סטייל שייח אבריק". הכל היה סגור אבל הצלחנו למצוא תחנת דלק פתוחה והגענו עם בקבוק יין אל הארוחה.

זכינו באירוח כיד המלך, ואפילו הצלחנו לענות על 16 מתוך 20 שאלות של "הארץ"! הכוח של חוכמת ההמונים הוכיח את עצמו. קיבלתי התראה מוקדמת שכדאי לי להגיע עד השעה 21:00 אל תחנת הקמח. שיש מסורת מהפסטיבל הראשון של מסיבה מפוארת שמתרחשת שם ושכדאי מאוד להיות שם. הצטרפתי לחבורת הש"שנים הישר מארוחת שישי ונסענו למסיבה.
היה צפוף והיו המון אנשים שחיכו לעלות. הייתי סבלנית וחיכיתי. שאלתי את עצמי אם זה שווה את זה. הדיבור על האירוע גדול, ויש המון אנשים שמחכים בחוץ. אז אם אני כבר פה אולי זה שווה בדיקה?
פתחו את השערים, וההמון החוגג של טבעון טיפס מעלה.

אני מודה שלא ידעתי מה אני מרגישה סביב האירוע הזה. פתאום הרגשתי סגורה ודחוקה בתוך ההמון והחלל הסגור ואולי בגלל שהייתה לי חוויה משמעותית ומיוחדת מהלילה הקודם במקום, הרגשתי ששם אני רוצה להישאר. החלטתי לחתוך. ידעתי שהדיבור הוא גדול, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת. שימח אותי שכזאת כמות של אנשים נוהרת לאירוע שדיי אפשר לומר שהיה אירוע השיא של הפסטיבל. אבל זה לא היה בשבילי. רציתי להשאיר לעצמי את הזיכרון המתוק של הגילוי.

חזרתי אל השער, מנסה לתפוס טרמפים. עצר לי זוג חביב ומבוגר שניסו גם הם את מזלם להגיע למופעים – אבל החליטו לחזור גם הם כי היה להם לא נעים. הוזמנתי למדורה של חברים, ואותו זוג חביב לקח אותי הישר לנקודה (תוך כדי וויכוח בטלפון יחד עם החבר שהכתובת שהוא נתן לא נכונה, ושהם מקומיים ומכירים את כל הקודים והשמות של האיזורים והמקומות).
הודתי לאותו זוג, והלכתי בשבילים הפראיים עד שהגענו אל המדורה.

היה נחמד לסיים ככה את היום. תקופה ארוכה שלא עשיתי מדורה יחד עם חברים. אירוע שנשמר למקרים מיוחדים. והיום זה יום מיוחד. היה קר מאוד, והצלחתי להתחמם מעט. זו הייתה הזמנה שבאה בדיוק בזמן, להוריד קצת מהלחץ שיצאתי איתו מתחנת הקמח. את הלילה סיימתי מוקדם, לשם שינוי, וזאת הייתה הדרך המושלמת לסיים איתה את היום.

איור של להקת "הקולות הצפים": נמרוד פרידמן

יום שבת, 13.4.19

היום האחרון של הפסטיבל הגיע. ערכתי ארוחת בוקר-פרידה מגאיה המארחת שלי. הגיעה חברה לבקר, והמשכנו יחד אל בית הקפה שבתחנת הרוח – אותו מפעילים בין השאר גם פגועי נפש. מאוד שימח אותי שיש מקום כזה.
נשכבנו על הדשא ונהנינו ממזג האוויר החם והנעים.
המשכנו יחד להופעה, באיזור עוד יותר מרוחק, ואני מודה שקצת נבהלתי ולא ידעתי איך אני הולכת
לצאת משם. למזלי פגשנו מישהי בדרך שהצטרפה אלינו. היה נעים ומסודר ושמחתי שהיה הרבה צל, אבל הרגשתי שאני לא מתחברת להופעה. מי שהכרתי רק הרגע אמרה שבקרוב תרצה לזוז ואם ארצה אוכל להצטרף אליה, וזה בא בתזמון מושלם.

היא הסיעה אותי אל האנדרטה, ושמחתי שהגעתי בדיוק בזמן להופעה של "הקולות הצפים" שהופיעו בתוך הספרייה. הספרייה הייתה מלאה בילדים ומבוגרים. המופע של הקולות הצפים היה מופע קסום ומתוק. קולות שמטיילים בין מדפי הספרים, וגרמו לאנשים להתרגש ולמחוא כפיים כשהקהל נתפס על שורה שהוא אהב. כבר מספר פעמים אני מנסה לתפוס הופעה שלהם, ושימח אותי שנפלתי על ההזדמנות המיוחדת הזו לראות אותם מופיעים במסגרת הפסטיבל. ל"קולות הצפים" יש כשרון להופיע במקומות שיוצאים מגבול המופע המוכר. שימוש בחללים מעניינים שהקול מהדהד בהם.

הלהקה הזמינה את הקהל להצטרף אליה לשיר, ולימדו אותנו קנון (שלצערי הספקתי לשכוח איך מילותיו הולכות, רק זוכרת שהשיר כלל תרנגולת, אבל לא שכחתי את הרגע המיוחד הזה). לילה, חברת הלהקה, אמרה שאנשים נוטים להתבייש ולא לשיר ולהרגיש החמצה בסוף כשהם שלא שרו, ועזרה ללא מעט אנשים להוריד מחסום של בושה ופחד. כולם החלו לשיר, וזה באמת שיחרר ממני המון. זה כיף לשיר. זה מרפא וממלא. יצאתי משם עם תחושה מרוממת נפש.

אנחנו מגיעים לרגע לפני סיום הפסטיבל. התחושה של הסוף מורגשת, והשאלה הגדולה "איך חוזרים הביתה" מתחילה לנקר בראש. אני צריכה להתחיל לחשוב על זה. צריך להתחיל לחזור לחיים שבעולם בחוץ. אני חוזרת אל הדשא של בן גוריון, ומתחילה להיפרד מחברים, מנסה להבין איך ממשיכה. אם מחכה לאוטובוס או מצליחה להסתדר על טרמפ. פתאום פגשתי חברה מירושלים, שמספרת לי שהיא מקריאה שירה בקרון הספרים. אנחנו מצליחות למצוא טרמפ שיחזיר אותנו, דבר שהרגיע אותי מאוד.

יש מקומות שהכרתי בזכות הפסטיבל, ושאני כבר מחכה לחזור אליהם. קרון הספרים הוא אחד מהם. לא יודעת איך פספסתי אותו כל הזמן הזה, לרגעים אני לא באמת מאמינה שאני נמצאת במקומות האלו – כל מקום בטבעון הוא מקום לרוח ולתרבות ומאפשר את המפגש הזה. הטרמפ שלנו מחליט להישאר עוד קצת, ואנחנו ממשיכים יחד והולכים לראות את ההופעה של "סרג'נט כרוב" בתחנת הרוח.

זו הפעם הראשונה שאני רואה את הכרובים מופיעים במופע ישיבה, וההופעה הזו תאמה את האולם שהם קיבלו. הייתה אווירת קונצרט-בלוז. האולם היה מלא ולא נותר כיסא ריק. המוזיקה של הכרובים הוכיחה שהיא יכולה לצאת מגבולות הלבונטין וערבי ההופעות במועדונים. הקהל של טבעון היה הקהל המדויק, שפתוח למוזיקה חדשה ומקשיב בקשב רב. זו אחת ההופעות הטובות של החבורה.
אנחנו מתקפלים ונוסעים, ולא שוכחים לעשות עצירה בדרך לאכול חומוס.

אני קצת לא מאמינה שהייתי עכשיו 4 ימים בפסטיבל עירוני בטבעון. הרגשתי שיצאתי ממנו עם הרבה מחשבה, ושלמדתי הרבה על דברים שמניעים אנשים לקום ולעשות בשביל לתמוך בתרבות שלהם ושלפסטיבל הזה יש אפקט עצום על איך אנחנו כחברה רואה את התרבות שלנו מתקיימת. רוח הפסטיבל מתפשטת לערים נוספות, דוגמאת פרדס-חנה ופסטיבל "דרך הנדיב" שהתרחש בנובמבר האחרון בפעם הראשונה. אירוע שהתמלא באופי של תושבי המקום. ופסטיבל נווה נאמן בהוד השרון, שעתיד לקרות ממש בקרוב. הקהילה יוצרת את הפסטיבל.
לשייח אבריק יש רעיון פשוט שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו, וזה רעיון פורץ דרך, במיוחד כלפי איך שנראים היום פסטיבלים בארץ.

מי יודע אילו חוויות יהיו לי בשנה הבאה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה על כל מה שפגשתי בדרך. הפסטיבל הזה מילא אותי וגרם לי לחשוב הרבה על איך אני מעתיקה את הדבר הזה לחיי היומיום שלי ולדרך שבה אני רוצה לחיות.

נשמה & קופלנד / 16.3.19 / פרגמון ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

אחד הדברים שאני אוהבת בבלוג הזה שיצרתי (אני משוחדת, מותר לי), זו האפשרות לחזור אחורה בזמן ולהסתכל על כל מיני טקסטים ישנים שכתבתי. לכתוב עוד טקסט, על להקה שכבר כתבתי עליה, מה הקטע? מה חדש פה בעצם? מה יש עוד להוסיף? סתם לטחון מים.
הו. אז התשובה שלי היא שיש תמיד מה להוסיף, ושמהות הכתיבה היא התבוננות ארוכה ותשומת לב לפרטים הקטנים, איפה מתחיל השינוי ואיפה דוושת הגז מתחילה להתניע.

מבלי שאתה מתכוון אתה נכנס למערכת יחסים למרחקים ארוכים עם להקה שבכלל לא התייחסת אליה, כי מי הם בכלל, וברגע שתשומת הלב שלך נתפסה – הלב שלך נעשה שבוי. אתה זז איתם בארץ כדי לראות אותם גדלים והופכים למפלצות. מקבלים ביטחון. שורפים במות. נוגעים בעוד ועוד לבבות.

הפגישה העיוורת הראשונה עם להקת "נשמה" קרתה באירוע "שוליים רחבים" שהפיקו באופקים שבדרום באוגוסט האחרון. שם פגשתי לראשונה את החבר'ה של תנועת תרבות, והשאר היסטוריה (נו, כבר קראתם בבלוג, ואם לא אז תדפדפו למטה).
אני זזה איתם. לעפולה, לאן שיקחו אותי – אני איתם. אני מאמינה אמונה שלמה וגדולה בכל דבר שהם נוגעים בו שקשה לי לסרב להם. רק מחכה לראות אותם שוב.

קיבלתי מהם הזמנה נוספת לראות הופעה שלהם, הפעם במגרש הביתי שלי. ירושלים. ערב גרוב וסול יחד עם להקת "קופלנד". שילוב מצויין וקונספט מדהים לערב. כיף שיש דאבל פיצ'רים בסגנון הזה. הופכים את הערב למסיבה (בשילוב של תיקלוט וינילים של אור ברמן). התאמה מושלמת, קשה לא להוציא מזה דברים טובים.
זכרתי ששתי הלהקות הופיעו ביערות מנשה לפני שנה בבמת העץ. החיבור הרגיש כל כך הגיוני.

ראשונים הופיעו "קופלנד".
קופלנד הוא הרכב בהתהוות שעבר קצת טרנספורמציה. מפרויקט הסולו של הסולנית יעל קופלנד, להרכב גדול שמתחיל עכשיו את דרכו בעולם.
בתחילת ההופעה, ציינה יעל שהיא מאוד מתרגשת כי זאת ההופעה הראשונה שלהם בתור להקה. וכשהיא אמרה את המילה הזו, "להקה", הייתה ניכרת ההתרגשות בקול שלה. זה שינוי מהותי ורגע משמעותי מאוד להגיע להחלטה הזו. להוריד את השם הפרטי, ולאסוף את כולם תחת שם אחד. עוד שלב בדרך להגדרה עצמית (מזכיר לי פוסט אחר שכתבתי, בדומה לתהליך שלהקת Monad עברו ועוד עוברים – ההחלטה להפוך מפרויקט של איש אחד להרכב שמופיע יחד, בשאיפה להישאר כמה שיותר יציב).

ביעל נתקלתי ברשת, פה ושם. ראיתי חומרים שלה מסתובבים, וקליפים מושקעים שהוציאה, אבל משהו בי עוד לא נתפס. לא נשאר באמת להקשיב לה עד הסוף.
אולי אלו דיעות קדומות, אולי זה פשוט לא הסגנון שלי. זה מתוק מידי. זה חמוד מידי. אולי זה לא בשבילי.
קצת מזכיר את ג'יין בורדו באווירה – וזה לא נאמר כמילת גנאי. אלא כמשל.
אני חושבת שעיקר המחשבות שלי היו, לאיזה קהל המוזיקה של יעל פונה. ואני זה לא הקהל הזה.
ולראות אותה מופיעה בפרגמון היה לי רגע מפתיע.
כמקום שיצא לי בעיקר לחוות בו יותר אירועי טכנו ורוקנרול, לא חשבתי שאשמע בו סול וגרוב, ומאוד שימח אותי להקשיב לתוכן אחר ממה שהתרגלתי לחוות במקום.

יש ביעל ביישנות אבל גם אומץ. ההתרגשות מההופעה הורגשה מאוד, אבל בשלב מסויים הפקק נפתח והסול זרם בעורקים של כולנו שם בקהל. אני מצליחה סוף סוף להקשיב למילים, לטקסטים של יעל. זזה עם המוזיקה ונהנית. נהנית באמת.
אני רואה ביעל את הדרך שהיא עוברת, חיפוש זהות של מוזיקאית, ושיטוט בדף הפייסבוק של הלהקה מותיר בי רושם רב, ולא בגלל הצילומים המעוצבים וההשקעה בניראות. הדרך משתקפת במה שיעל מוציאה החוצה.
כל זה מורגש במוזיקה שהלהקה מגישה לקהל. נגנים מוכשרים אחד אחד, שביחד מרימים את קולה של יעל, ונשמעים כמו להקה שאני מסוגלת לראות אותה רצה הרבה – במיוחד בפסטיבלים.
אני חושבת ששאלת הקהל היא שאלה גדולה, ומוקדם מידי לדעת, והסקרנות נשארת בי לראות לאן המוזיקה שלהם עשויה להתפתח.
הלהקה שוקדת בימים אלו על הפקת אלבום, אז כל שנותר זה לחכות ולשמוע מה עתיד לצאת.

איור: נמרוד פרידמן

אחריהם עלו להקת "נשמה". הרגשתי שתפסתי את הלהקה במצב רוח אחר מאז הפעם האחרונה שהתראינו. תחושה של ביעבוע, שמשהו עתיד להתפוצץ על הבמה אבל עוד לא ידוע מה.

כשהייתי בעפולה בחגיגות שנה למגזין האומנות האינסטגרמי של תנועת תרבות וכתבתי עליהם, זה היה לא הרבה אחרי הקלטת האלבום שלהם שנעשתה בדרך הכי עצמאית שיצא לי להכיר. לא הדרך הקלאסית, של להקליט אלבום באולפן.
הלהקה הפכה את הבית של עדי לוז, סולנית הלהקה, לאולפן. עם מיקרופונים במקלחת ובחדרי השינה.
את כל ההקלטות הם ביצעו תוך שבוע, ואת המיקסים עשו בעצמם (מיקס של יונתן קורן, חבר הלהקה).

כשנסעתי בפעם האחרונה לעפולה לכתוב על ההופעה של עדי שחם וקיקי מלינקי, בין לבין ההופעות תיקלט טל רווה. לרגע אחד הרגשתי שאני שומעת שיר מוכר ולקח לי רגע להבין מה אני שומעת. זה היה השיר "אישה קטנה", ולשמוע אותו מוקלט ומופק הייתה לי הפתעה גדולה. זה היה נשמע כל כך טוב שזה פתח את התיאבון.

כנראה שגם התיאבון של הלהקה נפתח, כי בהופעה בפרגמון הלהקה דיי טרפה את הבמה. כבר בשיר השני זה קרה. עדי טיפסה על אחד הרמקולים, שרה עמוק עמוק אל תוך המיקרופון ולא הורידה את האנרגיה לרגע.
זה הרגיש כמו רגע שיא מאוד גדול. זה כבר חם ורק מחכה כבר לצאת. מן הסתם יש עוד כמה שלבים בדרך, אבל זה כבר קורה, זה עוד רגע שם.
מדהים אותי כל פעם מחדש האש הגדולה שיוצאת מתוך עדי.
גם בשירים הנוגעים והרגועים יותר, כשהקול של עדי נעשה יותר קטן ורגוע, העוצמה לא כבית.

היה לי רגע מאוד אישי ומרגש, בביצוע השיר "אישה קטנה", כשברגע השיא שלו בו עדי שרה: "אולי יום אחד ארצה / ללכת עד הקצה / להתמסר בלי להיות כה נחושה / להתמסר לזרועותיה של אישה" היא ביצעה פנייה אישית אליי.
אני חושבת שלקח לי רגע להבין שהפנייה הייתה אליי. התחבקנו שם רגע ארוך ונעים. התמלאתי שמחה.
ומיד אחרי השיר הזה, במעבר מהיר, עדי ביצעה את השיר "עפולה", שכבר הזכרתי בפוסט הסיכום מעפולה כמה הטקסט שלו עוצמתי בשבילי. ממש הרגשתי שהשיר הזה מוקדש לי עכשיו, ועוד אחרי החיבוק הזה. הייתי המאושרת באדם.

כשההופעה נגמרה, ניגשתי אל החבורה ושאלתי אותם – מה. זה. היה. האנרגיות בערו מהם. הטירוף והריגוש מילאו את כל החלל. זה באמת היה רגע ייחודי שאני לא יכולה להשוות להופעות קודמות. רגע של קפיצת מדרגה. כנראה ככה זה רגע לפני שמוציאים אלבום…

שוחחתי עם חברה מהלימודים אחרי ההופעה, שמכירה את הלהקה מימי תנועת תרבות, ודיברנו על כמה הלהקה נגישה ומסוגלת להגיע למגוון רחב של אנשים ולגעת בהם. היא שיתפה שמעולם לא ראתה אותם ככה. גם אני לא.
זו הייתה בהחלט הופעה מדהימה.


לסיכום –
היה דאבל פיצ'ר מצויין עם חיבור חזק וטוב בין שתי הלהקות שיצר ערב מעניין. יכול להיות מגניב להמשיך ולהתגלגל יחד בעוד מקומות. להפיץ יחד את בשורת הסול.

הבנדקאמפ של יעל קופלנד


הקלטות ספונטניות שהקליטו יונתן קורן ועדי לוז, הלא הם צמד "שמנת חמוצה"

גיאגיא, מופע להקה, חגיגות הריליס #20 / 24.12.18 / לבונטין7 ת"א / מאת: גבריאלה חזון

כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להקדיש בבלוג פוסט על גיאגיא (גיא בן-עמי) ולא הספקתי להתפנות לכך, ועדיין – זה יושב לי עמוק בתוך הראש כמה שאני רוצה לכתוב את המילים האלו עליו.
מעין סקירה מוזיקלית לדרך שאני עוברת דרכו.

את גיאגיא יצא לי לראות בלא מעט הזדמנויות השנה. אני חושבת שהוא בין האמנים שיצא לי לראות הכי הרבה. תמיד נתקלים אחד בשניה (אוהבים את אותן להקות ומסתובבים במעגלים דומים, לא מפתיע). אם זה בפסטיבלים במקומות שכוחי אל, או ערבי להקות שונים ומגוונים בלבונטין7 או בבית אלפא, או כמופע חימום במחסן7 בבאר שבע.

גיאגיא הוא שם שחזר על עצמו בכל אירוע שנכחתי בו עד שזה נעשה כבר מדבק. אני מחפשת את ההזדמנויות הבאות מתי פשוט סתם אוכל להקשיב לו שוב. כל הופעה שלו היא פורקן. אז מה אני נזכרת עכשיו בהופעה שקרתה לפני 4 חודשים? הרבה הספיק לקרות מאז.
אבל בהופעה ההיא, היה משהו מיוחד ששווה להתעכב עליו ולחזור אליו. וזה חלק מהעניין של עיבוד החוויה המוזיקלית, לחזור לרגעים שחלפו. לשחזר אותם ואפילו לחוות אותם קצת מחדש.

על ההופעה הזו לא היו יותר מידי פרסומים. רק פוסט אחד בפייסבוק, בלי איוונט, בלי יחסי ציבור. הזמנה פתוחה לכל מי שחווה את גיא בתהליך, שיהיה שם איתו. הופעה חגיגית וגדולה עם הרכב מלא, כשהוא המופע המרכזי. לשם שינוי לא מחמם אף אחד. הפרסום של האירוע נעשה בדרכו של גיא, שזה להקיא מחשבות החוצה ולתת להן להתגלגל בעולם.
מי שמרגיש שזה מתאים לו, שיעשה את הבחירה שלו. הוא ישמח שתהיו שם.
הפרסום הזה גרר גל תגובות של אהבה אמיתית – שהוכיח את עצמו בערב ההופעה.

הגעתי באיחור של כמה שירים, אחרי מופע החימום של צוף/זוהר/ענבל.
כשנכנסתי, הלבונטין היה מלא. אם לא לומר דיי עמוס. היה מאוד מרגש להיכנס אל תוך אולם כזה. מגיע לגיאגיא. המון חברים ומוזיקאים איתם הוא שיתף פעולה במהלך התקופה נכחו שם בחדר (סוג של פגישת מחזור). במהלך ההופעה גיאגיא זרק שהוא מאוד שמח לראות את כל מי שהגיע, רק הלוואי שהוא יראה גם פרצופים חדשים שהוא עוד לא מכיר.
אני יכולה להבין את התסכול, כשאתה מגיע רק לקהל מסויים ולא מצליח לפרוץ מחוץ מעגל החברים ותמיד אלו אותם אנשים ואותם פרצופים, אבל יש בזה משהו מיוחד כלפי המעגל הזה. דור של אנשים שגדלים על המוזיקה הזו. ומתוך אותו מעגל יש כל כך הרבה שיתופי פעולה בין אנשים. דבר שעוזר לכולם לצמוח בסופו של דבר.

ההופעה הייתה בהרכב מלא אליו הצטרפו בן טברסקי על התופים, אורי קוטנר על הבס ואיילו על הקלידים.
באופן מפתיע גיא לא היה כלל על התופים כל ההופעה (חוץ משני שירים לקראת הסוף), אלא היה על המיקרופון במרכז הבמה. לא שלא ידעתי את זה, אבל החופשיות שלו מעמדת התופים איפשרה לי לשים תשומת לב חדשה בכמה שהוא ראפר מדהים.

אני אוהבת לראות אותו מופיע עם אותם החומרים אך במצבים שונים, לפי מצב הרוח. אם זה רק הוא לבדו על הבס, או כשיש תופים וקלידים.
לשמוע פתאום את גיאגיא עם הרכב גדול ומגוון רחב יותר של תפקידים – הוסיף כל כך הרבה דברים חדשים למוזיקה שלו שלא חשבתי שייצא לי לשמוע אותו ככה.

איור: נמרוד פרידמן

גיאגיא אחד המתופפים הכי פעילים שיצא לי להיתקל בהם השנה. מנגן בלא מעט פרוייקטים שכבר קשה לי לעקוב (שרי ורינו, בחודשים האחרונים הצטרף גם לרגל סברס, פלסטיק סופ, באבל ראפ טראפ, ואלוהים ישמור כבר הספקתי לשכוח אבל זה כי הרשימה עוד מתארכת וכי לא חסרים לגיא עוד פרוייקטים…).
כל פרוייקט שהוא מנגן בו שונה מהאחר. מרתק לראות את גיא משנה פאזה ומקצבים בכל הרכב שהוא שותף לו. יכולת-על לתופף באלף צורות שונות, בצורה שעוד לא שמעת אותו מתופף בה.
יש לו את חותמת האיכות שלו וכישרון מפחיד ומי לא היה רוצה מתופף כזה בלהקה שלו?
היכולת להמציא את עצמך מפרוייקט לפרוייקט מעוררת הערכה.

במהלך ההופעה ראיתי חבר שהחזיק מצלמת ווידאו והסריט את ההופעה כולה.
התלהבתי מאוד, כי זו באמת הופעה חשובה שמזל גדול שיש תיעוד שלה. בשבילי זה היה רגע מאוד גדול.
גיאגיא אמן צנוע מידי מידי מכדי שיכתירו אותו כדבר גדול. יש אמנים שלא זקוקים ולא רוצים את הכותרות האלו. תקשיבו למוזיקה, תבואו להופעה, לא צריך לדבר גבוה, לא צריך יותר מידי פירגונים. העיקר שנהיה שם ביחד ונקשיב.
הוא פשוט עושה מוזיקה, ורוצה להמשיך לעשות אותה בלי להתעסק בכל המסביב. יגיע לאוזניים שזה יגיע אליהם (וזה מגיע. לאט לאט זה מגיע לעוד אנשים). הגישה הזו יוצרת חיבור אוטומטי והזדהות.
יש לגיא המון אומץ וכנות ביצירה בדרך שעוד לא יצא לי להיתקל בה. זו מוזיקה שיכולה להיות מורכבת לאוזניים מסויימות (במופע חימום שהיה לקוסטה קפלן במזקקה אי שם בחודש נובמבר, פגשתי חבר ששמע אותו לראשונה ולא ידע איך לאכול את זה), אבל ברגע שאתה בתוך זה – אתה מאוהב ומקבל את זה כמו שזה. נא.

גיאגיא יכול ללמד את כולנו שיעור ביצירה. אני לומדת דרכו שיעור גדול בהצבת יעדים (להוציא ריליס כל 20 יום זה חתיכת יעד שאתה בוחר להציב לעצמך, ואז עוד למחוק הכל. מעשה אמיץ), חוסר שפיטה עצמית (גם כשהטקסטים מדברים בעיקר על זה) ויכולת לשחרר ולפרוק בלי פחד.
הדרך שבה הוא מקיא את עצמו ואת המחשבות, בכנות מטורפת, אימפולסיביות של ילד שבכל טיפת רוק שהוא משפריץ על המיקרופון והזיעה שהוא מזיע על התופים הוא אומר את האמת ורק את האמת שבמחשבות של רבים מאיתנו, על כל מה שעקום ודפוק וכל מה שנשמע פשוט אבל הוא לא.
אופי היצירה שלו הוא דבר שאני מאחלת גם לעצמי.

הייתי מצרפת לכאן לינק לבנדקאמפ של גיאגיא, אך לאחר המופע החגיגי הוסרו כל הריליסים מהבנדקאמפ.
ניתן להאזין לכל 20 הריליסים בערוץ היוטיוב שלו.

כאן יש ראיון יפה יפה שענבל מצוף/זוהר/ענבל תימללה והוציאה בבלוג שלה לפני ההופעה בלבונטין וזה טקסט ששווה לחזור אליו.
יש לגיא פרספקטיבה מעניינת ואני לקחתי מהראיון הזה הרבה.

פודקאסט של אוריה שני מארח את גיאגיא.
מומלץ להקשיב עד הסוף. תהליך מאוד מעניין של פתיחות הלב במהלך השיחה הזו.

סרג'נט כרוב / 22.2.19 / "הבית האדום" שפירא ת"א / מאת: גבריאלה חזון

הפוסט הזה הולך להמשיך את רצף השהות שהייתה לי בתל אביב, שהניבה הרבה הופעות טובות שצפיתי בהם במהלך ארבעת הימים שביקרתי בה. שתיים מהן כבר פורסמו כאן בבלוג.
זה התחיל עם דניאל ספיר בפיצה פיפל, ממשיך לסרג'נט כרוב בבית האדום בשכונת שפירא עליהם אספר כאן, והסתיים בהופעה של ספינסטר סיסטר בתדר.
סיפור בהמשכים שלאט לאט מוצא את דרכו החוצה. כך נראתה חופשת הסמסטר שלי, עמוסה במוזיקה. הדבר הזה נתן לי המון כוח.
היה קשה לחזור אחרי רצף חוויות שכזה ללימודים…


את חבורת הכרובים הכרתי לראשונה באירוע של תנועת תרבות שהתרחש בשוק הישן בעפולה. זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי בהם, שם הם נתנו הופעה מיוחדת עם רגעים יפים שהוזכרו כאן. מאז נשארתי לעקוב אחר היצירה שלהם, מחכה להזדמנויות הבאות לצפות בהם.

אל קרנבל הכרוב הגדול קיבלתי הזמנה מבעוד מועד ותזכורת מדין בר, סולן הלהקה. אירוע המסכם את יציאת האי.פי "עצוב" שהוציאו, התכוננות לקראת יציאת האלבום שלהם וגיוס כספים אליו.
בהתחלה חשבתי שאגיע רק כדי להגיד שלום ולחזק את החברים לפני האירוע. היה לי קשה לחשוב שאני כל כך קרובה ואפספס אותם (הבית האדום היה כ5 דקות הליכה מהדירה בה שהיתי לתקופה הקצרה הזו), אבל לא הייתה לי יכולת כלכלית לתמוך בהם (לפעמים יש תקופות קשות בהם אין אפשרות לתמוך כפי שהיית רוצה).

עקבתי באדיקות אחר עבודתם לקראת האירוע בעמוד הפייסבוק שלהם, וראיתי כמה הם משקיעים לקראתו. אם זו הדפסת חולצות ותיקי בד עבודת יד בהדפס רשת (ואני יודעת כמה העבודה הזאת סיזיפית וקשה, ועוד להיות לבדך בסטודיו. להדפיס דבר כזה זו בהחלט יצירת אומנות), ומדבקות שמדברות את השפה העיצובית של עטיפת האי-פי "עצוב" שהוציאו (דמעות, שמש עגולה וצהובה, כרובים ולבבות).
את כל האומנות היפה הזו יצר דין, שמשקיע בכל פרט ופרט באומנות הוויזואלית של הלהקה.
כל הדברים האלו בהחלט עשו חשק להיות שם. חיכיתי כבר לראות את זה בעיניים.

ואז קיבלתי הודעה מדין שחיממה לי מאוד את הלב.
"אני ממש לא רוצה שדברים כמו כסף ימנעו ממך לבוא".
אני מאוד מודה לדין שנתן לי את האפשרות להגיע ולחגוג איתם. וזאת הייתה חגיגה גדולה שנעשתה כהוגן, ואני שמחה שיכולתי להיות שם לחוות את זה.

איור: נמרוד פרידמן

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בבית האדום. שמעתי רבות על המקום אבל עוד לא יצא לי להיות נוכחת באירוע בו. הבנתי שהתמזל מזלי להיות בו עכשיו, רגע לפני שינויים גדולים שהמקום עתיד לעבור.
איך שהגעתי למקום הרגשתי בבית. מסוג המקומות שבאמת היו חסרים לי בנוף בחוויית ההופעות שלי בתל אביב. חוויה קהילתית וביתית. הזכיר לי את ירושלים במקצת, באווירה הקהילתית הזו שאני אוהבת. לא צריך להכיר אף אחד. יש אווירה טובה ששורה על כולם שאתה נדבק בה רק כאתה נכנס. המקום המושלם לקרנבל שכזה.

הייתה שמש נעימה וטובה, ותיקלוט פתיחה שמח שחימם את הישבנים של האנשים לפני רצף ההופעות, ובר קטן במרפסת, וג'ין וטוניק קרירים ומרק וחומוס של אמא של דין  להשביע את האורחים. אנשים פיזזו בפנים ובחוץ והייתה תחושת שמחה גדולה.
כל זה כשכל מבט שתפנה אליו וכל צעד שתצעד בו במרחב – יפגוש אותך דמותו של הכרוב. אם זה בשירותים מעל האסלה, אם זה במסדרון, ואם זה באולם ההופעה – כשגבעות ירוקות ושמש גדולה וצהובה משמשות כתפאורה לגב הבמה והכרובים מכסים את הקירות.
זו החגיגה של סרג'נט כרוב, וכל החלל לבש בגדי חג לרגל המאורע.

כל הארט סביב הוכן מחומרים פשוטים כמו קרטון אבל שהוכנו בקפידה בצבעוניות יפה (עבודתו של ראל ברזילי), כל כך פשוט וכל כך מדויק. זה מאוד שימח אותי. אומנות פשוטה אבל מלאה בהמון מחשבה.
להיכנס לתוך המרחב הזה עורר בי תחושת פליאה גדולה, איך אנשים מוציאים דבר כזה לפועל?
זה דורש המון אומץ.
הייתה תחושה שהמון אנשים היו מעורבים בהתרחשות הזו. זו הייתה חגיגה בשביל כולם (למבוגרים ולצעירים שלהם, לכל סקאלת הגילאים. דמותו של סבאל'ה חביב שלבש את חולצת הכרוב הייתה בולטת בשטח), ובטוחה שהייתה תחושת סיפוק רבה ללהקה. יש להם הרבה במה להרגיש גאים.
דוכן המרצ' היה הכוכב של האירוע. קיבל מקום של כבוד והיה מעוצב לתפארת.

הגיעו המון אנשים שבמשך הזמן יצרו עם הכרובים שיתופי פעולה שונים והתארחו בהופעה ברצף משוגע –
מופע חימום של "קרימו" – אייל קרימולובסקי, בסיסט וסולן להקת ממותה. אירוח של גיאגיא (כל אירוע בו גיאגיא חלק משמח אותי מאוד וכל שיר שלו הוא ברכה), ענבל מההרכב צוף/זוהר/ענבל, איתמר בק, אביאל קריב, נועה מירמלשטיין. כל אחד מהם נתן את הצבע שלו והוסיף לחגיגה. לא הכרתי את אביאל ואת נועה, אבל את שאר שיתופי הפעולה אני מכירה היטב וכל אירוח כזה היה מאוד מדויק. אני אוהבת כל אחד מהם בנפרד, ולראות את כולם ביחד ומבצעים ביחד שירים זה רגע שמאוד כיף לראות. איפה כל שיתופי הפעולה האלו נפגשים.

במהלך ההופעה, כחלק מהטקס התיאטרלי של הלהקה, העלו הכרובים את השמש הצהובה והגדולה לתורן שלם, דבר שתהיתי עליו רבות וניסיתי לנתח תוך כדי איך הם הנדסו את זה, מאיפה הם קשרו ואיך הם משכו את זה בצרה שככה זה יצליח. זה היה רגע לא צפוי, מבריק ומשעשע. שמור לרגעים מיוחדים כמו אלו.
בשיר האחרון של המופע, יצא מהחדרון הצדדי אל תוך הקהל הליצן יואל רון, שבמופע פנטומימה מלא הבעות של עצב חילק לכל אחד ואחד מהנוכחים את פיסת הכרוב, שהיא סמל המופע.
אני אוהבת שיש ללהקות את הטקס הקבוע שלהם, וגם אחרי שאתה יודע מה אתה הולך לראות – איכשהו זה עדיין מפתיע אותך. כי אתה יודע שזה לא יהיה אותו דבר, זה יהיה אחרת. כי המקום והזמן משנים הכל.
בעפולה לא זכיתי לראות את דמותו של הליצן. זה היה רגע קסם לראות איך הקהל מגיב אליו ומה דמותו של הליצן מפיחה בך.

כשההופעה של הכרובים נגמרה, הקרנבל עודנו המשיך באפטר פארטי של גידו ופרופסור קוף.
הרחבה הצטמצמה, אבל מי שנשאר בהופעה הרוויח הופעה שנתנה בראש לכל מי שנכח שם.
נוצרה מסיבת היפ הופ קטנה, בה שחינו בזרם התודעה ושטף המילים של גידו והפרופסור.
עוד לא יצא לי לראות את גידו בהופעה, עוד שם שריחף מעליי המון ואיכשהו המפגש עם המוזיקה עדיין לא קרה, וברגע שהוא התחיל לשחק עם המילים והמקצבים שלו – הייתי כל כולי איתו בתוך המוזיקה. יש לו יכולת לסחוף אותך אחריו. אני בקושי זוכרת את השירים רק את הרוח הכללית וכמה היא הניעה אותי, וזה הדבר היחיד שחשוב. האנרגיות הגבוהות שהיו.

אחרי לא מעט שעות שביליתי בבית האדום, שהתחילו מהבוהריים ונמשכו עד הצהריים המאוחרים, הגיע זמני ללכת.
היה אפשר להמשיך את האירוע הזה עוד שעות ארוכות.
אין ספק שככה צריך לסגור פרק של יצירה.
זה היה אירוע שיא, ואני לא יכולה לדמיין מה הם יעשו כשהם ישיקו את האלבום שלהם. מה הם מתכננים לנו אז ולאיזה גודל מפלצתי הכרוב הזה עוד עשוי להגיע.

הכרובים הינם:
רום גילדר – בס
גלעד סירוטה – תופים
יותם הלפרין – קולות וקלידים
דין בר – שירה וגיטרה
נדב בלומר – סקסופון

הבנדקאמפ של סרג'נט כרוב

צילום: אבי גורפינקל

עדי שחם וקיקי מלינקי / 8.3.19 / השוק הישן – עפולה / מאת: גבריאלה חזון

משהו טוב קורה בעפולה, וזו סיבה מספיק טובה לעלות על האוטובוס ולנסוע אליה.
אני מתחילה לספור את מספר הביקורים שלי בעיר הזו, והם עולים (כבר הביקור השלישי שלי בעיר), וזה דבר מאוד משמח. לחזור למקום בנסיבות משמחות שהמוזיקה מעורבת בהן. יוצרת רגע מיוחד במרחב ששובר לי את גבולות המוכר, שרק לפני מספר ביקורים הרגיש זר, והיום מרגיש כבר בית. מה ששינוי של מקום וזמן יכולים לעשות למוזיקה ואיך שהיא נשמעת ברגע שקצת מתרחקים.

קיבלתי הזמנה נוספת מהחבר'ה של תנועת תרבות (שגם עזרו לי עם הנסיעה, והמון תודה על זה). הופעות יום שישי בצהריים בשוק הישן בסימן יום האישה. הופיעו עדי שחם וקיקי מלינקי (יסמין רביב).

אין לי סנטימנטליות גדולה ליום האישה. אני חושבת שזה יום שלא כל כך התייחסתי אליו עד היום, ועדיין אין לי דיעה ברורה מה היום הזה מעביר בי. לצערי קורים דברים נוראיים ומתישים בחיים שאירועים כאלו מקבלים תוקף ואני שמחה שהעברתי את היום הזה בחברה שכזאת. זה נתן לי הרבה כוח עם התמודדויות שונות שאני עוברת.

הגעתי בדיוק בזמן להופעה של עדי שחם. הופיעה לצידה סיוון (צוף) דהן בדואו עמוס מקלדות ואווירת אייטיז. השילוב בין שתיהן חזק והכוח של שתיהן מורגש על הבמה כשהן מופיעות.
עדי היא אחד השמות ששמעתי הכי הרבה בשנה האחרונה. היא הציפה את הפיד שלי, ובלטה בהמון דיונים מוזיקליים שהשתתפתי בהם, ומלבד האזנה לסינגל שלה "לרדת למחתרת" לא הספקתי לראות אותה עדיין בהופעה ולחקור את המוזיקה שלה. היא פשוט חלפה לי מעל הראש. אני חושבת שמירוב ששמעתי את השם שלה, זה הרגיש כאילו היא הייתה כאן כל הזמן הזה כשבעצם רק בשנה האחרונה היא פרצה החוצה עם החומרים שלה.

אני חושבת שאחת התחושות הראשוניות שחלפו בי כששמעתי את עדי, זו מידה מסויימת של פחד. לא מישהי שהייתי רוצה להתעסק איתה במיוחד… עדי דורשת מהקהל להתעמת ביחד איתה עם הטקסטים הנוקבים שלה. היא לא פוסחת על אף אחד, יורה לכל הכיוונים ויוצאת על כולם. מערכות יחסים של קנאה בין נשים לנשים, או בין גברים שחושבים שבת הזוג שלהם היא אמא שלהם.

עדי מגדירה את עצמה כיוצרת פמיניסטית, וגם כשהיא שרה את השיר "תנהל אותי" – היא יודעת שיש מי שיגיד לה אחרת ושהשיר הזה לא פמיניסטי במיוחד ולא מתקבל יפה – היא עושה בסופו של דבר מה שבראש שלה ויורקת את המילים שלה החוצה. לא נשארת חייבת.
האודם האדום, השפתיים הגדולות והערפדיות הנראות שעומדות לטרוף את המיקרופון וכל מי שרק ינסה להגיד לה איך היא צריכה להתנהל…

אחד הדברים שהכי בולטים אצל עדי זו ההגשה, היציאה לקרב.
המוזיקה שלה היא לא משהו שלא שמעתי שנעשה כבר – שימוש בסינטיסייזרים שלא יוצאים מגדר הרגיל. לא משהו שחדש לי במיוחד, אבל עוד לא שמעתי מישהי שרה ככה וצועקת כמוה.
עדי מדברת על כמה שיום האישה הוא יום מיותר ושלא היינו צריכים אותו. אני אומרת לעצמי הלוואי וזה היה כך, אחרת לא היינו כאן. המילים של עדי הן צעקת התעוררות חשובה שהעולם המעוות הזה צריך.

צילום: דוד פורטל

אחריה עולה יסמין רביב, קיקי מלינקי, מלווה בהרכב מלא. זאת תחושה נעימה ומוזרה לראות את הדבר הזה קורה לנגד עינייך – השלב בהגדרה העצמית שמוזיקה שהכרת בשלב הראשוני שלה עוברת לשלב הבא שלה.
את יסמין ראיתי כמעט לפני שנה בדאבל פיצ'ר במחסן7 בבאר שבע יחד עם ניר מהלמן.
היא הופיע שם לבד, עם האקורדיון והפסנתר. היא הייתה (ועדיין) שובת לב, וחשבתי לעצמי (ואני זוכרת שגם פלטתי בקול רם) – איזו טובה היא. היא לא צריכה שום דבר. ככה, כמו שהיא.

עם הזמן נוספו גם תופים איתם היא הייתה מסתובבת בהופעות, ושיתופי פעולה עם ניר מטרסו ודני הדר שעיצבו אותה מאוד. היא מצאה את עצמה בקרב נגנים שהיא מאמינה בהם, ועכשיו עומדים מאחוריה שלושה נגנים, חברי הלהקה שלה.

יש לי חיבה למוזיקת לואו-פיי. אני לא יודעת אם זו אובר-רומנטיקניות, זו פשוט הפעם הראשונה בה פגשת את המוזיקה הזו – פשוטה וחשופה בלי הרבה הפקה סביבה. וככה אתה זוכר אותה, מהשמיעה הראשונה כבר השירים מתנגנים בך ואתה מכיר הכל, בדיוק איזה שיר נמצא באיזה ריליס (וכבר יש חמישה מאחוריה). כל הקלטה היא עולם ומלואו, מושלמת כמו שהיא ולא צריך לגעת בה.
ידעתי שיסמין התחילה להופיע כבר עם הרכב, אבל עוד לא יצא לי לראות את הגילגול המחודש.
ובסדר, רומנטיקה בצד ומחשבות על ההווה – זה נשמע כמו המקום בו יסמין צריכה להיות. ואני שמחה בשבילה מאוד.
כל שיר נשמע הרבה יותר טוב. מכה בך בהפתעה, כי לא ידעת שזה יכול להיות להישמע ככה, וזה כל כך יפה.

אני מרגישה המון דמיון והזדהות עם יסמין בכל שיר שהיא שרה. אולי זה העיניים הגדולות שלה והצורה שבה היא פורטת על הגיטרה וקשה להסיר ממנה את המבט בהופעה. היא מדברת את המחשבות בצורה שנשמעת פשוטה, אבל כמה קשה וכמה מורכב באמת להגיד את זה. את כל המחשבות האלו. דברים אסורים שמקבלים מקום ונאמרים בכנות בצורה שהיא מדברת אותה. אני חושבת שאם הייתי עוברת את תקופת גיל ההתבגרות שלי עם המוזיקה של יסמין, הייתי עוברת את התקופה הזו הרבה יותר טוב.
המוזיקה של יסמין היא פסקול של פרק מאוד משמעותי בחיים.
מסוג המוזיקה שמעוררת בך הזדהות. להקשיב מתחת לשמיכה ולשמור אותה לעצמך. לשמור אותה בסוד.
אני חושבת שאם יסמין תעשה אי פעם פסקול לסרט, הוא יהיה אחד הפסקולים היפים והנוגעים שיש.

צילום: דוד פורטל

בסוף ההופעה ניגשתי ליסמין ואמרתי לה את זה. שאיזה יופי זה נשמע. שאני לא יודעת אם זה מביך מידי להיזכר, אבל שאני זוכרת את ההופעה שלה מהמחסן. ואיפה זה ואיפה מה שקורה עכשיו.
צחקנו והיא השיבה שזה היה כל כך מזמן, וזה היה צריך לקרות כבר, אבל העיקר שזה קורה.
אני לא חושבת שאני יכולה לדמיין את זה אחרת ואני שמחה שנכחתי ככה למוזיקה של יסמין – היא עברה את הדרך שהייתה צריכה לעבור בצורה המדוייקת, שאוספת סביבה קהל של מאזינים.


כשנגמרו ההופעות שוחחתי עם טל רווה, חבר להקת "נשמה" (שכבר הוזכרו כאן בבלוג) וחלק מהמארגנים של האירועים בעפולה שגם היה על עמדת התיקלוט. אמרתי שזה ממש מגניב שמוזיקאים מתל אביב מגיעים לעפולה ולא מפחדים מהנסיעה הזו. זה נראה גם שהם דיי נהנים, והופעה במקום אחר מרעננת אותם. מאפשרת להם גם להשתחרר ופשוט להינות מהמקום וממה שכבר קיים בו.
טל השיב שכבר התחילו פניות של אמנים להגיע ולהופיע בעפולה. זה מאוד שימח אותי שנוצרת במה חדשה, כי אני יודעת כמה אמנים מחפשים להשמיע את עצמם – ולצאת ולפגוש קהל חדש ואחר נותן המון, וזה מורגש.


החוויות שלי בעפולה נאספות ואני כבר לא יכולה לחכות להזדמנות הבאה להגיע אליה.
שבתי על עקבותי לתל אביב, מעכלת את היום ואת ההופעות היפות שנחשפתי אליהן, עד הפעם הבאה.

לבנדקאמפ של עדי שחם


לבנדקאמפ של קיקי מלינקי