Rock'n'roll Freakout / הצימר ת"א / 6.8.19 / מאת: גבריאלה חזון

לפני בכלל לא הרבה זמן בכלל הצטרפתי לנגן בפרוייקט מוזיקלי. מאוד משונה איך הצעות מגיעות, ואיך יצירה מוזיקלית מקבלת חיים, אבל אומרים כן ואז מגלים תוך כדי כנראה.
מפה לשם, קיבלתי את השאלה הבאה – האם ארצה לנגן בהרכב חד פעמי שמתגבש להופעה בצימר?
כמובן שלא חשבתי הרבה, וחוץ מלבדוק ביומן שהתאריך מסתדר, אמרתי גם לזה כן, ארזתי את הכלים שלי ובאתי.
אני מרגישה שהרגעים האלו הם הזדמנויות בשבילי להשתחרר ולא לחשוב ולגלות תוך כדי מה היכולות שלי.
זה היה יום מוזר וקשה בעבור חלק מהנוכחים, אבל אנחנו נפגשים וצועדים יחד למקום לעשות סאונצ'ק. לא הרבה זמן ואנחנו מגלים שמ-4 אנחנו הופכים להיות שני אנשים.
2 נגנים מחליטים לעזוב 3 שעות לפני ההופעה.
אני מסתכלת על הבחור שנותר, שזה עתה רק הכרתי. קוראים לו בריידי ווינשטיין והוא הגיע לביקור בארץ דרך תגלית מקולורדו.
בריידי מאוד מהר מתחבב עליי. איש שמח שנראה שקשה מאוד לבאס אותו. שנינו המומים אבל מחליטים שאנחנו ממשיכים ואנחנו כבר כאן אז בוא נגרום לדבר הזה לקרות ומופיעים עם מה שיש (שגם ככה היה מאולתר) ועם זה ננצח. בריידי עוזר לי לשמור על אופטימיות. רוח הרוקנרול פועמת בו, ומדביקה גם אותי.

אני לא חושבת שהבנתי באותו רגע כמה נפל עליי.
מעולם לא עשיתי סאונצ'ק. אני אפילו לא יודעת מה לבקש, למה אני זקוקה ולמי לפנות, אבל מצאתי לי חבר חדש שתמך בי. 
גם ככה אני אורחת פה, תלושה מכל מציאות, ואני מנסה לעשות את ההכי טוב שלי בשביל הסיטואציה הביזארית הזאת.

חוויתי המון רגעים חדשים ומסעירים, וזה לא שלא הופעתי בעבר – אבל כל פעם זה מרגיש אחרת, במיוחד כשכאן קורים כל כך הרבה דברים חדשים בבת אחת.

זו הפעם השניה שלי בצימר.
הפעם האחרונה (והראשונה) שהייתי בצימר הייתה לביקור חטוף וספונטני אחרי הקרנת הסרט על צ'ארלי מגירה בסינימטק לפני מספר שבועות. הספונטניות הובילה אותי למקום. מבחינתי הצימר היה רק סיפורים, וידעתי שעבר כמה גילגולים אבל לא הייתה לי ההזדמנות לחוות אותו. הגעתי להופעה של גיאגיא. ראיתי במקום לא מעט פאנקיסטים צעירים והביקור החטוף והראשון הזה השאיר אותי מחוייכת.
חשבתי על עצמי בגיל הזה, שלא היה לפני כל כך הרבה זמן אבל הרבה מים עברו בנהר וחיים שלמים הספיקו לקרות מאז, וכמה חשוב שיש מקום יכול להיות בית בפרק הזה של החיים. זו מתנה. ואיזה כיף להם.
אני לא מכירה את המקום, את הפוליטיקות, את ההיסטוריה. האם הבית השתנה, האם אנשים עדיין מרגישים שם בבית. אבל בתור אדם מבחוץ שהגיע, וחווה את מה שהוא חווה מהמקום – הכוונות הטובות מורגשות בו.

לאורך כל הערב הרגשתי שדואגים לי. מזמינים אותי לשבת כדי לקחת חלק בשיחה, ולדאוג שיהיה לי נעים.
הייתי צריכה לשים בצד את המחשבות שמי שעומדים מולי הם אנשים שצעירים ממני בעשור או פחות. 
מדובר באנשים שבאמת מנסים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לגרום לדברים לקרות, כדי שערב יהיה מוצלח.
גם אם דברים נעשו בצורה מאוד איטית (לדוגמא, להגיד לנו שאנחנו מתחילים ב-22:00 ולגלות שאנחנו עולים ב00:30), וגם אם כיוון המיקרופונים לא היה הכי מדוייק. היו מספיק אנשים בקהל שקמו לעזור, וזה היה רגע מאוד מחמם לב.
תשומת הלב הושקעה כדי באמת לעזור ולהבין תוך כדי ביחד מה צריך.
אז הערכתי את זה.

לבריידי ואליי מצטרפים זוג נגנים שלא הכרנו לפני (הצמד נושאי האבוקה – איתמר גורפינקל ואורי רהט) – ומהר מאוד אנחנו חוזרים להיות להקה גדולה ומאושרת.

באחד הפוסטים של הלזריה, נהדי דיבר על חשיבותו של הדאבל פיצ'ר. כשלהקות מנגנות יחד, לא לחכות להופעה שלנו וללכת, אלא להיות קהל ולהקשיב למי שלפנינו ולמי שאחרינו ובאמת ללמוד מזה.
הרגשתי שלמדתי המון מהלהקות שקדמו אליי.

ראשונים הופיעו Suicidal furniture. אבינועם שטרנהיים ואלכס לוי.
אבינועם ניגן על גיטרה מנסרת ואפקטים שלקחו אותי למחוזות רחוקים.
פוסט רוק סוחף ומרגש.
כמעט ולא יוצא לי לצפות במתופפות מנגנות, אבל כשצפיתי באלכס חשבתי לעצמי שבחיים שלי לא ראיתי מישהי שמתופפת כמוהה.
סקאלה בפני עצמה.
עמדתי שם ולא יכולתי לזוז מהמקום. הצורה בה אלכס ואבינועם נעמדו על הבמה, מופנים זה מול זה, שולחים כוחות אחד לשני, לימדה אותי על כימייה בין נגנים. וכמה אפשר להיסחף ביחד אל הלא נודע ובכל זאת להישאר דבוקים.
התרגשתי מהם מאוד.
היה בהם משהו מאוד נינוח ומאוד נונשלנטי, בצורה בה הם מגישים את החומר.
החוויה העצומה שמגיעה מבפנים.

אחריהם הופיעו Hexenschuss. דואו תופים-אלקטרוני. 
אני מודה שברושם ראשוני דעתי עליהם הייתה שלילית.
היה לי מאוד קשה להתחבר למה שהם עושים בהתחלה.
לא הצלחתי להבין אותם, חיכיתי שהמוזיקה תתקדם והרגשתי מאוד תקועה ושהמוזיקה לא מתקדמת לשום מקום.
ובכל זאת, למרות כל התחושות האלו, נשארתי בחדר איתם. ואני שמחה שכך עשיתי.
המופע של שניהם היה חוויה שזרה לי – מפרק אחר בחיים שאין לי סיכוי להכיר כי יש ביננו פער של 20 שנה.
המוזיקה האלקטרונית של לפני 20 שנה מלאה ברבדים שאני לא חיה אותם היום.
סוג של פרספקטיבת על, של שני אנשים שמנגנים מעל 30 שנה ביחד.
אני כמעט ולא מכירה את זה סביבי.
הקטעים שלהם נבנים לאט ובצורה אינטיליגנטית, שכששיר נגמר אתה פולט "וואו" מבולבל שלא מבין איך הם הצליחו לקחת אותך אחריהם במסע הזמן שהם יצרו.
לאחר ההופעה שוחחתי מעט איתם. הייתי סקרנית מאוד על מערכת היחסים בניהם, כי מדובר בשנים רבות ביחד ואיך מצליחים לעשות מוזיקה כל כך הרבה שנים.

מגיע תורינו. ז"א, תור הלהקה הפיקטיבית החדשה שלנו.
אנחנו מתמקמים, ואני מבינה כמה אבודה אני. מנסה למצוא את מקומי על הבמה, לסדר את הכלים שלי, למצוא את הצורה הכי נוחה בה אוכל לנגן. מעולם לא הגברתי את הכלים שלי. וזו הייתה חוויה ראשונית לשמוע את הכלים שלי מוגברים בצורה כזאת, לשמוע את זה מבחוץ מתוך הקהל.

בריידי פותח עם הגיטרה ואני מצטרפת. יש לי רפרטואר כלים שלם לפניי, פרוס על השולחן. אני מנסה לבחור את הצלילים בצורה המתאימה, לבנות את התפקידים שלי. אני בעצם לומדת להקשיב.
אנחנו בקושי מסתכלים אחד על השניה. אני מסתכלת בעיקר על המקרופון, מנסה למצוא את הצליל שלי, מרוכזת בתוך עצמי.

ההרכב של בריידי, חיממו יחד את להקת "כרום".

אני לא יודעת כמה זמן ניגנו
אני רק יודעת שהיה לי מאוד מאוד כיף
ושנהניתי מכל רגע.
נהניתי מהכימייה שהייתה ביננו. נהיניתי כשהבחור שעשה לנו סאונד ניגש אלינו בהתרגשות כשהוא אמר שזו ההופעה שהוא הכי התרגש לעשות לה סאונד אי פעם. נהניתי מזה שהייתי ברגע, בתוך הדבר שאני עושה, בלי לתת לסערות בחוץ לערער אותי (ולא היה חסר ממה להתערער באותו יום. למצוא את עצמך בהופעה שאין לך באמת מושג מה התפקיד שלך ופשוט לעשות).

בבר פגשתי אדם בסביבות גיל ה50 בחייו. מהדור המייסד של הצימר.
התחלנו לשוחח, איש איש מנקודת מבטו ופרספקטיבת העל שלו, על המתרחש במקום הזה שאנחנו חולקים בו מרחב.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי שימחו אותי במקום, זה הרב גילאיות. גם אם מעטים. לראות אנשים בני 30, או 40, לצד ילדי פאנק.
לראות 4 דורות של גילגולים באים הביתה.

בגלל שאני באה מבחוץ ולא יודעת כלום על המקום, לא יודעת שום דבר על הבעיות הפנימיות שלו ועל הקשיים שהמקום עומד בו שאני בטוחה שלא חסרים קשיים – קל לי במקום שאני נמצאת בו.
כדי להחזיק מקום כזה צריך הרבה אמונה במה שאתה עושה ומסירות למקום. בלי לב זה לא יכול לקרות.
לפעמים אנשים מותשים, או לוקחים על עצמם יותר מידי וניתן גם להרגיש את זה, אבל נראה שבאמת כל אחד עושה מה שהוא יכול. כל שניתן עכשיו לעשות זה לגדל דור חדש שיטפח את זה, והכל תלוי רק בו.

לא חסרים מקומות שהיו מוסדות שנסגרו בעבר. מי יודע מה יהיה על הגילגול הנוכחי.
מדובר באנשים בני 15-18 שמנהלים את המקום
דבר שיכול להיות תמוה
אבל עורר בי את השאלה – איך מתחילים? איך נותנים לדברים צ'אנס?
אנשים מנסים לייצר לעצמם פלטפורמות לנסות ולטעות בהם.
אי אפשר שהכל יהיה מלוטש.
אני לא חושבת שיכולתי לבחור מקום יותר טוב מהצימר כדי להופיע בו את ההופעה הראשונה שלי אי פעם.

בריידי ואני זכינו בחברות חדשה
את החברות הזו המשכנו שנינו בסוף השבוע בחיפה, בשיחות לילה עד אור הבוקר וציוץ הציפורים והאזנה לאלבומים ישראלים (בריידי משמיע לי את האלבום של דני בן ישראל שקנה בחנות "חולית" בביקורו, ומספר לי שזה אחד האלבומים שהכי השפיעו עליו. הוא לא מבין מילה, אבל מתחבר לצבע הגיטרות) – מה שהלהיב אותו לחלוטין על מה שקורה כאן בארץ והוא מחכה כבר לביקור הבא, לעשות כאן טור ולגלות עוד מקומות.
זו פרידה עצובה, אבל מלאה בשמחה על הדרכים שנפגשו כך במקרה.
שמחה שיצא לי להכיר ככה את המוזיקה שלו, בכזו הזדמנות.
עמוד הבנדקאמפ של הלהקה של בריידי.

אני אסירת תודה על היום הזה
ועל כל מה שהשתבש לו בדרך.
זה לא יכל להשתבש בדרך טובה יותר.

להאזנה להקלטות מההופעה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s