LIE BURN MAN Festival – קולקטיב סטודיו שטראוס / 3-4.5.19 / תלפיות ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

מאז שנכנסתי לכתיבה על האירוע הזה, כאילו העולם עצר מלכת.
הבלוג לא היה פעיל במשך חודשיים, אף טקסט לא הצליח לצאת אל האור.
מה אני אגיד… האירוע הזה עירער את עולמי. השבית אותי. לילות שלמים של הרהורים, מחשבות פילוסופיות, על מה זאת בכלל מוזיקה. האם היא פשוט תדר אינסופי שנמשך ודרכו להתפרק למיליון חלקיקים והמצאות של אנשים שיוצקים את הנשמה שלהם אל תוך כלים המפיקים צלילים?
ניסיתי לתת לרצף התודעה לדבר. ניסיתי ונתקעתי, ניסיתי ונתקעתי.
הרגשתי שאני כותבת על משהו שאין לי מושג מה הוא בכלל.
ואיך אני, זו שמעודדת את הסביבה שלה לכתוב את כל הזכרונות – כי זה הדבר היחיד שחשוב – נתקעת?
אולי כי הסיטואציות נעשות עמוקות יותר.
אולי כי לפעמים בא לי ללכת לאיבוד. לסמוך על המוזיקה שתיקח אותי, לפעמים למקומות הכי אפלים שאני לא יודעת איך לצאת אליהם. ומתוך המקומות האלו היא הופכת לפסקול הפרק הנוכחי של החיים שלי.

התחלתי להרהר במחשבה – האם יש זכרונות שלא רוצים להיכתב כלל ואני כופה את עצמי עליהם? למה לספר לכל העולם מה קרה? הכל קיים ונעלם, הכל קיים ונעלם.
יש זכרונות ששם הם יישארו. בתוך הריק של הזמן. כי אז יקרה עוד משהו. ועוד דבר. ופשוט נמשיך בחיים.

אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת איך מדברים על החוויות האינטימיות שעוברים ביחד בחדר.
איך מעבירים מסת רגשות שאתה עובר עם עצמך – בצורה הכי צלולה ללא מעורבות חומרים משני תודעה וללא אלכוהול. רגע נקי ואמיתי. אמת צרופה שתהפוך לחלקיק היסטוריה.



החלטתי להמשיך מהנקודה בה הפסקתי. נגזרות של זכרונות.
זה מהרגע האחרון בו התיישבתי לכתוב את הטקסט הזה – רגע לפני שחשבתי שאגנוז אותו, והחלטתי לבסוף שלא. הושקע כאן המון והמילים האלו יפורסמו:

כחודש ימים אני מנסה לשבת ולכתוב על האירוע הזה. ולא שחסר על מה לכתוב, ויכולתי לכתוב על דברים אחרים בהם רצף הכתיבה היה הרבה יותר זורם לי. אבל לא. כחודש ימים המוח שלי מתמודד מול צלילים שהוא עוד לא פירק ומילים שלא מצליחות לצאת החוצה ונתקעות בפילטר הזה שנקרא "כתיבה", כי איכשהו לדבר על זה בעל פה זה הרבה יותר קל – ובינתיים אני צוברת "חובות" על לא מעט אירועים שנכחתי בהם (ואני לא דואגת. המוח זוכר, איך שהוא זוכר…). ההחלטה לשבת ולכתוב על האירוע הזה ניקרה לי בראש תקופה ארוכה. הרצון לפרק את החוויה של מה שעברתי במקום ההוא, בזמן הזה, ביומיים מרוכזים תודעתית ורגשית בשביל להבין את החוויה האינטנסיבית שחוויתי שם. אפשר לומר שחוויתי פוסט-טראומה מוזיקלית, וזו הפעם הראשונה בה אני יכולה לשים על זה את האצבע ולהגיד "הצצתי ונפגעתי". ועכשיו אני מתמודדת עם ההשלכות.

אני כותבת לעצמי את ההיסטוריה האישית שלי, כדי שאוכל להביט אחורה ולהיזכר בכל האירועים האיזוטריים שאני הולכת אליהם.
והשנה היא שנה מיוחדת. השנה היא שנת 2019, שנת הפסטיבלים הקטנים. שנת גאוות היחידה של קולקטיבים שלא מפחדים לצאת מהבועה שלהם ולחלוק אותה החוצה – ולקהל מצומצם של אנשים שיודעים בדיוק מי הם.

כך גם הפסטיבל הנוכחי הזה.
אל האירוע נחשפתי באחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני פעילה. ההבנה שהולכים להימכר רק מאה כרטיסים הפעילה אצלי את נורת החרדה וההבנה שאני רוצה להיות שם פעמה לי בחזה. אלוהים יודע מה יש לי לחפש שם. אבל אני רוצה. לא בטוחה למה. אולי כי זה חלק מהמחקר האישי שלי, על גבולות מוזיקליים, ואני בוחנת את זה. מה אני מסוגלת להכיל. והתשובה לזה יכולה להגיע רק במפגש פנים אל פנים מול המוזיקה – לא לשבת בבית ולהקשיב לה, כי אם לתת לה להכות לי בפנים ולראות מה היא תביא איתה אחר כך.
אילו רגשות יצופו שם. אני מוכנה להשתתף בניסוי.

עוד גורם משפיע שהיווה דחיפה הגיע לאירוע, היה פוסט שנכתב ע"י תומר דמסקי (ממקימות הקולקטיב ואחת מהמופיעות באירוע).
אני חיה על היסטוריה של אחרים וקוראת את ההיסטוריה הזו בצמא, כדי להבין איך אנשים חווים את העולם ומה מקיים אותו, והמילים שלה תפסו אותי.

"זה הרבה להסביר, זה כמו לשים במשפט אחד את כל מה שאתה חושב על איזשהו מקום כולל כל החפצים והאנשים שקיימים בו לזמן של טיימלאפס לא פרופורציונלי שלא נכנס בכונן אסאסדי של 2 טרה. שזו לכשעצמה פעולה הפוכה מהנגשה של המידע הזה למי שלא מכיר דברים. לא שהדברים האלה קשורים להארדיסקים באופן ישיר. זה משל. הבנתם? וגם אין שם מקום ליותר מכמה עשרות אנשים אז אין פה צורך אמיתי. בעצם אין פה צורך בכלל. מה שכן יש פה זה חתיכה קטנה של היסטוריה בשביל קבוצה מסויימת באוכלוסיה שהרגע הזה ייתקע אצלה בתודעה למשך שנים… איכשהו מצב שהפסטיבל הזה ייצר ערמה שלמה של רגעים כאלה ולכן הוא מתפקד כמו זריקת הרגעה לכולנו לטווח ארוך כמו משפחות שנוסעות לחופשה ביוון ואחר כך חיות שנה שלמה על הזכרונות של זה. "

יום שישי 3.5.19

רשימת מופיעים:
Tehomim
Uri Crystal
Barbara
Dave Phillips
Tiny Tramp
Lars Sergel
Kober

אני לא בטוחה מאיפה הגעתי לשם באותו יום, אבל זוכרת את הפעולה המבצעית שהייתה כרוכה בלהגיע למקום.
הגעתי מחוץ לעיר, רגע לפני כניסת שבת. נחתתי במרכזית.
יום שישי, ירושלים. הפסטיבל בתלפיות. איך לעזאזל מגיעים לשם?
אני מחליטה לקחת מונית, מה שיוצר מצב שאני מגיעה מהר משחשבתי ומגיעה למקום כשעה לפני פתיחת הדלתות. אני אוהבת להקדים לאירועים, כשאני יכולה. זה מאפשר לי שוטטות במרחב, לתת למקום להיספג בי ולבנות בהדרגה את החוויה שלי. להרגיש איך אירוע נבנה אנרגטית.
מכלום אנשים – לקבוצה שנמצאת יחד בחלל.

את איזור התעשייה של תלפיות אני מכירה מקרוב טוב מאוד. אני לומדת שם, ומכירה את הבניינים המחוספסים האלו, אבל לא חשבתי שאגיע לאיזור הזה בערב שישי.
ואני מתחילה להבין למה התכנסנו באיזור הזה. מעבר לכך שהאירוע התנהל באחד החללים של חברי הסטודיו שאירח את הפסטיבל הזה, עלתה בי שמחה והקלה מסויימת שהאירוע נמצא הרחק ממרכז העיר. תחושת ניתוק שמאפשרת לי חופש מוחלט והקשבה אמיתית בלי הסחות דעת מסביב. ואין מקום מתאים יותר כמו איזור התעשייה. הלוקיישן הזה מכתיב את הטון של האירוע.
אני מסתכלת בינתיים על חבורת השטראוס מקימים את הבמה ועושים סאונדצ'ק. רובם אם לא כולם לבושים בתלבושות שחורות, וחלק לא מבוטל לובש את חולצת התלבושת האחידה עם הסמל המינימליסטי של הסטודיו.
אני חושבת על סמלים ועל התחושה של להיות מזוהה עם דבר, מקום.
אני יודעת להגיד על עצמי, שכשאני רואה אנשים לובשים חולצות עם הסמל של "אוגנדה" – עולה בי ריגוש אמיתי. הגוף שלי מגיב למראה הסמל. זוכר את ההיסטוריה והסיפורים שהסמל הזה מביא איתו. תחושת הזדהות. ששנינו חולקים אהבה משותפת, ולא צריך הרבה. לא צריך מילים.
זה דבר שמאפיין באופן כללי את תרבות המרצ' סביב המוזיקה – אנחנו עוטים עלינו סמלים, שמהווים מעין סמל סטטוס דימיוני.
כך גם קולקטיב שטראוס.

חברי הקולקטיב הם חבורה של אנשים מדויקים להפחיד. לחשוב שאירוע כל כך קטן מצליח להגיע ליעד שלו ולהיות סולד אאוט כל כך מהר- לא מפליא אותי, אבל בעיקר מה שמדהים אותי הוא רמת הדיוק.
מכיוון שמדובר בנישה מאוד ספציפית, שמונה מעגלים ממצומצמים המתפרסים על שלוש ערים – חיפה, תל אביב וירושלים – קשה לפספס בחישוב, ובכך להגיע ליעד שהציבו לעצמם כדי לכסות את האירוע.
זה אולי דבר פעוט, אבל זה מתווסף לשורה של מחשבות קטנות סביב איך קולקטיבים מתנהלים וספציפית השטראוס. איך הם שומרים על עצמם וממשיכים לבנות את עצמם ולבסס את מעמדם בירושלים כמכתיבי היסטוריה מקומית. והאנשים האלו, שחווים את הסצנה לאורכה לרוחבה ולעומקה לאורך השנים, הגיעו למינון המדויק והנכון, ויש הרבה מה לקחת מזה.

אני מגיעה לאירוע עם ראש נקי. באתי לכאן כדי לשטוף את המוח. חסרת היכרות עם הליינפ, למעט 2-3 שמות שהכרתי אבל לא צללתי מספיק לעומק. זו לא הסביבה הטבעית שלי, אבל הערב אני בוחרת להתמסר אליה.
מבחינתי, ההיכרות עם הנפשות הפועלות מספיקה לי. אני עוקבת אחר ההתרחשויות האלו שנים. נוכחת בהם מרחוק. הפעם, לרגל החג המיוחד הזה ויומיים של פסטיבל באמת לא רגיל במחוזותינו, החלטתי שאני רוצה לדרוך בקרקע הזרה הזו של מוזיקה ניסיונית ממנה לא חוויתי מספיק.

אני פוגשת במרפסת בתייר שנקלע גם הוא לפסטיבל. אנחנו משוחחים על מה הביא אותנו לכאן, ואף אחד לא יודע בדיוק לענות על השאלה הזו, אבל הרגשתי שמצאתי לי לאירוע חבר שאוכל לחוות איתו את ההרפתקה הזו.
חברה נוספת פוגשת אותי ומופתעת לראות אותי. היא אומרת שהיא לא חשבה שהמוזיקה הזו לטעם שלי, כי היא לא כל כך רואה אותי בהופעות, שזה נכון. אבל לפעמים אדם רק מחכה להזדמנות להיחשף באמת.

אנחנו מתכנסים ונכנסים לחלל ההופעות. הקירות חשופים ונקיים. החלל מינימליסטי, נטול הקרנות ווידאו ארט ותאורה מסנוורת. יש במה, רמקולים, ואינספור כבלים מתוחים. פנס אחד שמאיר את כל החדר.
זה דבר שמאפיין את הנוכחים של המקום – המינימליסטיות כאן היא שורש העניין. החומר האורגני של החלל הוא שנשמע בדיסטורשן.
היה עולם ומלואו מהכלום שהוא הכל ולא היה צריך אליו שום דבר נוסף.

הערב הראשון נפתח בהופעה של "תהומים" – צמד האחים עמוס ויואל.
מוזיקה עמוסה בסאונדים קשים. האחד נוהם אל תוך המיקרופון, והשני משחק באפקטים ומזרים צלילים מהמחשב המעוותים את קולו. אני לא בטוחה אם דמיינתי את זה, אבל על ראשם היו דבוקות אלקטרודות שאני לא יודעת לאן היו מחוברות. דמיינתי לעצמי את הקצר החשמלי שזורם בהם, בעולם שהם בנו לעצמם, ומה קורה להם בתוך המוח. זה היה הסיפתח למחקר הראשון מתוך רצף המחקרים המוזיקליים הניסיוניים שחיכו לי באותו הערב.
למוזיקה של תהומים אין מבנה מוזיקלי מוגדר. המופע שלהם הרגיש כמו רצף של הלחמות וחיבורים שקורים באותו הרגע.

אני לא יודעת אם אצליח להרחיב על כל הופעה והופעה, אבל אנסה להתמקד בכמה הופעות שהיו לי משמעותיות במיוחד בערב הזה:
דייב פיליפס הוא אמן ותיק ומחלוצי סצנת הנויז בישראל. אמן בינלאומי וחלוץ בתחומו. כהרגלי, בגלל שאני לא באמת מכירה שום דבר וצוללת למחוזות שהם נטולי היסטוריה והקשר עבורי, אני תמיד עושה את המחקר שלי בדיעבד אבל קודם חוטפת שוק.
זה בטח הלימודים שמשפיעים מאוד על צורת ההתבוננות שלי כרגע. המופע של דייב משלב בין מחול שדים, פרפורמנס, תחושה של כת וטקס פגאני.
המופע מתחיל בחריקות צורמות של בלון ממנו פיליפס מוציא את האוויר. הוא משתמש בסאונד של הבלון ובונה סביבו את הקטע המוזיקלי, מעצים אותו לאט. קודם מכניס אותנו לתוך הטירוף שלו ואחר כך שובר את הכל לחתיכות. זו לא הופעה, זה מופע שטומן בתוכו תוצאות מחקר המוכנסות לתוך רצף מהלכים מרתק.
הבמה מוארת על ידי ווידאו ארט ופנס ראש המאיר את פיליפס באור אדום.
אנחנו מקבלים לידינו דפים עם טקסט אותו פיליפס מקריא על הבמה. מצתים מאירים את הדפים בתוך החשיכה.
אנשים מצטופפים כדי להצליח לקרוא יחד.
הטוטאליות של פיליפס שואבת.
אני רואה את בת הזוג שלו עומדת בקהל, מחייכת. בסוף ההופעה שאלתי אותה איך זה בשבילה לראות את זה שוב ושוב ושוב, ואני בטוחה שכל פעם זה מרגיש אחרת.
קיוויתי לתפוס עוד הופעה של פיליפס בארץ במהלך הסיבוב שלו ולצערי לא הצלחתי. אבל שמחתי על ההזדמנות החד פעמית הזו להיות חשופה למופע שכזה.
לא ידעתי שצלילים של בלון יכולים להישמע ככה.
כשחזרתי הביתה חיפשתי לקרוא מעט עליו, והגעתי לראיון הבא מהבלוג "אור בזוית" המתאר את דרך העבודה שלו ותפיסת החיים שלו כלפי סאונד ואיך הוא משתמש בו.
ראיון מרתק שמומלץ מאוד לקריאה.

ההופעה הבאה בגזרת "ההופעות המשפיעות של הפסטיבל ואלוהים ישמור זה רק היום הראשון" היא של Tiny Tramp.
בשולחן מסודר בטייפים, קסטות, אפקטים ועצם בלתי מזוהה של מסגרת עץ עם אביזרים מתכתיים – גבי מנסר, דופק ונוהם נהמות מהגיהנום אל תוך רשמקול.
העצם הבלתי מזוהה שהיה שם על השולחן תפס אותי. בניית הכלי והפקת הצלילים המתכתיים שבו.

לפני המופע חברה הפצירה בי ללכת לראות אותו ואמרה שהוא אחד האמנים שהכי השפיעו עליה. כשהתחיל המופע הבנתי בדיוק למה.
הדרך שבה הוא משתמש בהפרעות של הטייפים וההטחות על המתכת מעירות אצלי את מערכת העצבים.
תחושות לא נעימות של גירוד ועיקצוצים עברו בגוף שלי, כל הדברים הלא נעימים יצאו ביצירה הזו.
יש משהו קשה בצפייה בחומרים כאלו, לפחות עבורי. מצב נפשי של נפש קרועה, שקל יותר להקשיב לה אבל לראות את השדים יוצאים מתוך האדם בעת מלאכתו – יכול לעורר בי דאגה.
אבל משהו ברגע הזה, לצפות פה, הרגיש לי כמו ניקיון נפשי קולקטיבי של כל העומדים בחדר.


אחריו הופיע Lars Sergel.
באמצע החלל של החדר נעמד המיקסר הענקי. מפתח הדלת יצא אדם לבוש בתלבושת צהובה.
לא הייתי בטוחה שמדובר בהופעה. הרגע הזה התחיל הצורה מאוד תמהונית, כאילו מישהו התפרץ לחדר. הרגיש בהתחלה כמו קטע קישור לא ברור בין לבין הופעה, ולקח לי זמן להתאפס על עצמי שמה שקורה מולי עכשיו זו ההופעה שקורית עכשיו.
מלעשות תנוחות יוגה משונות עם הקהל, תוך כדי שהסיגריה בפה, לארס ביקש 2 מתנדבים אמיצים. אני ועוד בחורה הצבענו. לא הייתי בטוחה בכלל למה אני נכנסת, אבל האדם התמהוני החל להתחבב עליי, אז מה כבר יכול לקרות.
לארס תידרך אותנו איך להשתמש במיקסר וביקש מאיתנו לבחור תפקיד – האחת לוחצת על הכפתורים והאחת שולטת בווליום.
אנחנו מתחילות, ואני לא בטוחה כמה זמן עובר אבל הרגשתי ששתינו נשאבנו לתוך התדרים הלא ידועים שלארס הכניס ושכרגע שולטים בנו. היה לנו רגע משותף מאוד חזק, שהרגשתי שהצלחנו להחזיק לכל אורכו ולהכניס אליו גם את הקהל.
יש לי בהלה קלה לנגן ליד אנשים. כי אני לא "באמת" מנגנת, כי זה שמור לאנשים מסויימים, כי אני לא באמת יודעת מה אני עושה אז למה אחרים צריכים להקשיב לזה.
אבל משהו במרחב הזה הרגיש כמו מרחב בטוח, להרשות לעצמי קצת, לגעת בחומר. וזה היה רגע מאוד מרגש עבורי. רגע שהתחיל כלא ברור וסחף אותי פנימה ואיפשר לי ליצור מוזיקה בעצמי. בבת אחת הרגע הזה נגמר, ויצאנו מהחלום. שתינו לא האמנו למה שקרה עכשיו. זו הייתה מתנה ממש גדולה בשבילי, ותודתי ללארס איפשר לדבר הזה לקרות.

אנחנו מסיימים את הלילה הראשון בתיקלוט של Kober.
הרגשתי שלא בא לי ללכת בכלל. שכל זמן שזה ממשיך, אני רוצה להיות שם. כי כל רגע קורית התרחשות שאני רוצה להיות שם כשהיא קורית. רק לא להפסיק את התדר.
אני מסיימת את הלילה ב-5 בבוקר, כשאני חוזרת עם אחרוני הרוקדים במסיבה במונית לכיוון מרכז העיר.
וחושבת לעצמי, איזה מזל שיש יום שלם של מנוחה כדי להתאושש מהלילה הזה. ומה יהיה מחר.

איור: ‏‎ Tal Furshchick‎‏
(תודה על האיור המופלא ושהצלחת להכניס כזה זרם תודעה לתוך המוח הרועש הזה)

יום שבת 4.5.19

רשימת מופיעים:
Karkait
ניקו-טין
Maxim Turbo
Crys Cole
Oren Ambarchi
Wackelkontakt
Pica
Avizohar

אחרי יום מנוחה והתאוששות אני מרגישה מוכנה ליום השני.
תחושת היום השני מורגשת. המקום מלא הרבה יותר, ואנשים עומדים על מפתן הדלת להיכנס ראשונים להופעות. מתחיל להיות תור. הדלתות נסגרות בסיום כל הופעה כדי להכין את הבמה הבאה. בגלל התחושה העירונית, לא כל כך מרגישים את תחושת הפסטיבל עד שרצף ההופעות מכה בך ואתה מבין שאתה נמצא שם כבר שעות.

הערב השני נפתח עם להקת קרקעית שבדיוק שיחררו את האי.פי הראשון שלהם. חיכיתי להזדמנות להקשיב לו כמו שצריך, כדי להתכונן להופעה.
על הלהקה שמעתי מחברים מסצנת הפאנק. ידעתי שמדובר בהרכב ירושלמי, וזה תמיד דבר משמח לחוות אילו להקות צומחות מכאן, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם.

קרקעית יורדים נמוך ישר עם יריית הפתיחה. התכוננות לקרב מורגשת.
תחושת אלימות תוקפת אותי, ואני מודה שמנגנוני הפוגו שלי מתחילים לעבוד בסיטואציות כאלה כדי לפרוק את האלימות שבי החוצה, אבל בסיטואציה הנוכחית זה הרגיש לא מתאים.
אחת המסקנות שלי מאירועי הנויז הבודדים שנכחתי בהם, שאין שיא חיצוני שמתבטא החוצה. הקהל עומד קשוב, נותן למפגש הזה לחלחל אליו.
הפורקן הוא פנימי, לא חיצוני.
לקח לי זמן להתרגל. אנשים עומדים ובקושי זזים, וזה חלק מהעניין. סוג של מוסכמה שקבוצת האנשים הללו בנתה לעצמה. אז התאפקתי ושמרתי את הפוגו לעצמי. יש למקום הזה חוקים משלו.


ניקו טין המכשפה, שהייתה אמורה להופיע ביום שישי ולא הגיעה מכיוון שהייתה חולה, הפתיעה והגיעה. אם זה המצב שלה כשהיא חולה, כשהיא במיטבה היא פי מיליון אבל זה לא שינה שום דבר. היה תענוג לראות אותה.
ניקו טין אחת הפרפורמריות המיוחדות שיש בארץ בסצנת האוונגרד. אין מספיק מכשפות בישראל, וניקו טין אם המכשפות. בסאונד אלקטרוני מינימליסטי היא מסוגלת לייצר כל כך הרבה עם מנעד הקול שלה.
האלבום האחרון שלה שיצא, In The Houses, יצירת מופת.

Crys Cole אמנית הסאונד הקנדית, הכניסה אותי למצב מדיטטיבי. נשכבתי על הרצפה והקשבתי לצלילי ה ASMR משולחן מלא החפצים שלה.
לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על המופע הזה. הוא היה מאוד שונה משאר המופעים שנחשפתי אליהם עד כה. אבל היה לו את הרגע שלו ואת תשומת הלב שלו.
ההופעה בעיקרה הייתה לי נעימה. כמה צליל אורגני כששמים לידו מיקרופון רגיש בכזאת עוצמה יכול להישמע כמו תזמורת אחת שלמה.

Oren Ambarchi היה שיא נוסף בפסטיבל הזה.
כמובן בגלל שבאתי בלי רקע בכלל לא ידעתי כמה הוא אמן גדול. הרשת מלאה בקונצרטים שלו.
אני מודה שהרושם הראשוני קצת הטעה אותי – כמה אני כבר יכולה להתרגש מגיטרה? היו לי ציפיות לפגוש ולהכיר כלים שלא הכרתי. כמה רחוק אפשר ללכת בפריטות הגיטרה?
אבל ברגע שאורן התחיל הבנתי את הכל אחרת.
יש באורן שלוות נפש. אולי זה בגלל הגיל שלו, ושהוא מופיע שנים.
כל נגיעה שלו במיקסר והשיבושים השונים שהוא עשה בגיטרה – הרגיש זן. כמו שיעור פילוסופיה.

Wackelkontakt באו לשבור.
יצאנו מהחלל לתת להם לארגן את הבמה שלהם.
אחרי כל הופעה יצאנו לכמה דקות התרעננות.
היה מדהים לראות כמה אנשים מצטופפים על הדלת כדי לזכות זכות ראשונים להצטופף מקדימה.
אין ספק שהיום השני הורגש במסה שלו.
אנחנו נכנסים, ומלבן לבן תלוי על התקרה עליו בוצעה הקרנה של להקת Wackelkontakt .
הקרנה שמלווה את המופע שלהם וחלק בלתי נפרד ממנו לאורך הדרך שלהם..
תאורה אדומה שוטפת את הבמה.
זה מופע שמאוד קשה לי להסביר מה קורה בו, אבל דבר אחד אני יכולה להגיד – שהיכולות הפרפורמטיביות של תומר דמסקי, הסולנית, מפעימות בהופעה הזו.
תומר אמנית קול, שותפה לכל כך הרבה פרוייקטים שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל למנות, והאמת – אני אפילו לא יודעת אם לכתוב או לא לכתוב אבל יאללה כוסאמק. זה גם זיכרון – אני חושבת על איפה פגשתי את תומר לראשונה, ואני חושבת שעברו 8 שמים מאז. מאירועי "בית ספר לילי" על הגג של בניין כלל, שתומר הייתה בין היוזמים של האירועים האלו.
מאז יצא לי "לפגוש" את תומר הרבה ברחובות ירושלים. הופעות מפרקות על התופים בקסטה ירושלים, ולראות איך היא צומחת – מקהלת גיא בן הינום, שותפה ליצירות של יסמין גודר, מלמדת עכשיו במוסררה ובחזותי (היי, אולי תהיה מורתי לעתיד ומקווה שהטקסט הזה לא יתפרש כמביך מידי).
יש משהו מדהים, בחוסר היכרות המוחלטת אבל בפגישות החטופות לאורך השנים, לראות איך אדם מתעצב ומוצא את עצמו.
ההרכב הנוכחי, Wackelkontakt, מרגיש כמו שיא יצירתי באוסף היצירות שתומר שותפה אליהן.
אם אלו הבגדים שהיא בוחרת ללבוש למופע, ההליכה בתוך הקהל בביטחון. אם זה השימוש המטריף בקול המשובש והצורח והנוהם.
אין לי ספק בכלל שהרכב כזה יעשה דרך מעניינת בטורים בחו"ל, ויפגוש קהל שיתעניין ביצירה הזו.
בשבילי בעיקר היה תענוג לראות את החשיבה על הפרטים ואיך במה נראית בהופעה שלהם וזה הרחיב לי את חוויית ההופעה שגם ככה הייתה קיצונית.

יצאתי להפסקה לנשום אוויר וחזרתי למופע הסוגר של הערב השני בניצוחו של Avizohar.
שאריות האדם שנשארו נשכבו על הרצפה להקשיב.
אני בעיקר זוכרת שנרגעתי.
אני מודה שבהתחלה לא ידעתי מה אני שומעת, והאמת – זאת פאשלה שלי. הרי לא ייתכן שתהיה יצירה לא מקורית.
התברר לי בדיעבד שאת כל המוזיקה שנשמעה בהופעה הזו – כתב ויצר אבי זוהר.
לקחתי את הסט הזה כדי להושיב את כל מסת המידע שנכנסה לי לגוף.
לצערי לא הצלחתי למצוא חומרים שלו באינטרנט.

רציתי להישאר עד הסוף. עד שיסגרו עליי. בכלל לא רציתי ללכת.
האירוע הזה היה פוקח עיניים ומרחיב תודעה.
שוב מצאתי את עצמי חוזרת בשעה 5 בבוקר. היה לי מאוד קשה להירגע מהאירוע הזה.
הרגשתי כמה החוויה הזו הייתה מרכזת, קיצונית, מרגיעה, ובעיקר מלמדת.

זה מעניין לפגוש נישות תרבותיות שלא מפסיקות להיווצר.
אנשים לא מוצאים את מקומם בעולם – אז הם יוצרים לעצמם מרחב כזה וזה סוחף אחריו אנשים, מעטים ככל שיהיו.



אבא, אמא, אם תקראו את זה תדעו שלא הייתי בכת אלא פגשתי אנשים שיוצרים את המציאות שלהם באהבה. שמרוכזים בעשייה. ושמוזיקה זה דבר מוזר שאני לא יודעת באמת איך אנשים מצליחים להסביר אותו. אבל אני יודעת שאני לפחות ניסיתי.

תגובה אחת בנושא “LIE BURN MAN Festival – קולקטיב סטודיו שטראוס / 3-4.5.19 / תלפיות ירושלים / מאת: גבריאלה חזון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s