לפני בכלל לא הרבה זמן בכלל הצטרפתי לנגן בפרוייקט מוזיקלי. מאוד משונה איך הצעות מגיעות, ואיך יצירה מוזיקלית מקבלת חיים, אבל אומרים כן ואז מגלים תוך כדי כנראה.
מפה לשם, קיבלתי את השאלה הבאה – האם ארצה לנגן בהרכב חד פעמי שמתגבש להופעה בצימר?
כמובן שלא חשבתי הרבה, וחוץ מלבדוק ביומן שהתאריך מסתדר, אמרתי גם לזה כן, ארזתי את הכלים שלי ובאתי.
אני מרגישה שהרגעים האלו הם הזדמנויות בשבילי להשתחרר ולא לחשוב ולגלות תוך כדי מה היכולות שלי.
זה היה יום מוזר וקשה בעבור חלק מהנוכחים, אבל אנחנו נפגשים וצועדים יחד למקום לעשות סאונצ'ק. לא הרבה זמן ואנחנו מגלים שמ-4 אנחנו הופכים להיות שני אנשים.
2 נגנים מחליטים לעזוב 3 שעות לפני ההופעה.
אני מסתכלת על הבחור שנותר, שזה עתה רק הכרתי. קוראים לו בריידי ווינשטיין והוא הגיע לביקור בארץ דרך תגלית מקולורדו.
בריידי מאוד מהר מתחבב עליי. איש שמח שנראה שקשה מאוד לבאס אותו. שנינו המומים אבל מחליטים שאנחנו ממשיכים ואנחנו כבר כאן אז בוא נגרום לדבר הזה לקרות ומופיעים עם מה שיש (שגם ככה היה מאולתר) ועם זה ננצח. בריידי עוזר לי לשמור על אופטימיות. רוח הרוקנרול פועמת בו, ומדביקה גם אותי.

אני לא חושבת שהבנתי באותו רגע כמה נפל עליי.
מעולם לא עשיתי סאונצ'ק. אני אפילו לא יודעת מה לבקש, למה אני זקוקה ולמי לפנות, אבל מצאתי לי חבר חדש שתמך בי. 
גם ככה אני אורחת פה, תלושה מכל מציאות, ואני מנסה לעשות את ההכי טוב שלי בשביל הסיטואציה הביזארית הזאת.

חוויתי המון רגעים חדשים ומסעירים, וזה לא שלא הופעתי בעבר – אבל כל פעם זה מרגיש אחרת, במיוחד כשכאן קורים כל כך הרבה דברים חדשים בבת אחת.

זו הפעם השניה שלי בצימר.
הפעם האחרונה (והראשונה) שהייתי בצימר הייתה לביקור חטוף וספונטני אחרי הקרנת הסרט על צ'ארלי מגירה בסינימטק לפני מספר שבועות. הספונטניות הובילה אותי למקום. מבחינתי הצימר היה רק סיפורים, וידעתי שעבר כמה גילגולים אבל לא הייתה לי ההזדמנות לחוות אותו. הגעתי להופעה של גיאגיא. ראיתי במקום לא מעט פאנקיסטים צעירים והביקור החטוף והראשון הזה השאיר אותי מחוייכת.
חשבתי על עצמי בגיל הזה, שלא היה לפני כל כך הרבה זמן אבל הרבה מים עברו בנהר וחיים שלמים הספיקו לקרות מאז, וכמה חשוב שיש מקום יכול להיות בית בפרק הזה של החיים. זו מתנה. ואיזה כיף להם.
אני לא מכירה את המקום, את הפוליטיקות, את ההיסטוריה. האם הבית השתנה, האם אנשים עדיין מרגישים שם בבית. אבל בתור אדם מבחוץ שהגיע, וחווה את מה שהוא חווה מהמקום – הכוונות הטובות מורגשות בו.

לאורך כל הערב הרגשתי שדואגים לי. מזמינים אותי לשבת כדי לקחת חלק בשיחה, ולדאוג שיהיה לי נעים.
הייתי צריכה לשים בצד את המחשבות שמי שעומדים מולי הם אנשים שצעירים ממני בעשור או פחות. 
מדובר באנשים שבאמת מנסים לעשות כל מה שהם יכולים כדי לגרום לדברים לקרות, כדי שערב יהיה מוצלח.
גם אם דברים נעשו בצורה מאוד איטית (לדוגמא, להגיד לנו שאנחנו מתחילים ב-22:00 ולגלות שאנחנו עולים ב00:30), וגם אם כיוון המיקרופונים לא היה הכי מדוייק. היו מספיק אנשים בקהל שקמו לעזור, וזה היה רגע מאוד מחמם לב.
תשומת הלב הושקעה כדי באמת לעזור ולהבין תוך כדי ביחד מה צריך.
אז הערכתי את זה.

לבריידי ואליי מצטרפים זוג נגנים שלא הכרנו לפני (הצמד נושאי האבוקה – איתמר גורפינקל ואורי רהט) – ומהר מאוד אנחנו חוזרים להיות להקה גדולה ומאושרת.

–

באחד הפוסטים של הלזריה, נהדי דיבר על חשיבותו של הדאבל פיצ'ר. כשלהקות מנגנות יחד, לא לחכות להופעה שלנו וללכת, אלא להיות קהל ולהקשיב למי שלפנינו ולמי שאחרינו ובאמת ללמוד מזה.
הרגשתי שלמדתי המון מהלהקות שקדמו אליי.

ראשונים הופיעו Suicidal furniture. אבינועם שטרנהיים ואלכס לוי.
אבינועם ניגן על גיטרה מנסרת ואפקטים שלקחו אותי למחוזות רחוקים.
פוסט רוק סוחף ומרגש.
כמעט ולא יוצא לי לצפות במתופפות מנגנות, אבל כשצפיתי באלכס חשבתי לעצמי שבחיים שלי לא ראיתי מישהי שמתופפת כמוהה.
סקאלה בפני עצמה.
עמדתי שם ולא יכולתי לזוז מהמקום. הצורה בה אלכס ואבינועם נעמדו על הבמה, מופנים זה מול זה, שולחים כוחות אחד לשני, לימדה אותי על כימייה בין נגנים. וכמה אפשר להיסחף ביחד אל הלא נודע ובכל זאת להישאר דבוקים.
התרגשתי מהם מאוד.
היה בהם משהו מאוד נינוח ומאוד נונשלנטי, בצורה בה הם מגישים את החומר.
החוויה העצומה שמגיעה מבפנים.

אחריהם הופיעו Hexenschuss. דואו תופים-אלקטרוני. 
אני מודה שברושם ראשוני דעתי עליהם הייתה שלילית.
היה לי מאוד קשה להתחבר למה שהם עושים בהתחלה.
לא הצלחתי להבין אותם, חיכיתי שהמוזיקה תתקדם והרגשתי מאוד תקועה ושהמוזיקה לא מתקדמת לשום מקום.
ובכל זאת, למרות כל התחושות האלו, נשארתי בחדר איתם. ואני שמחה שכך עשיתי.
המופע של שניהם היה חוויה שזרה לי – מפרק אחר בחיים שאין לי סיכוי להכיר כי יש ביננו פער של 20 שנה.
המוזיקה האלקטרונית של לפני 20 שנה מלאה ברבדים שאני לא חיה אותם היום.
סוג של פרספקטיבת על, של שני אנשים שמנגנים מעל 30 שנה ביחד.
אני כמעט ולא מכירה את זה סביבי.
הקטעים שלהם נבנים לאט ובצורה אינטיליגנטית, שכששיר נגמר אתה פולט "וואו" מבולבל שלא מבין איך הם הצליחו לקחת אותך אחריהם במסע הזמן שהם יצרו.
לאחר ההופעה שוחחתי מעט איתם. הייתי סקרנית מאוד על מערכת היחסים בניהם, כי מדובר בשנים רבות ביחד ואיך מצליחים לעשות מוזיקה כל כך הרבה שנים.

מגיע תורינו. ז"א, תור הלהקה הפיקטיבית החדשה שלנו.
אנחנו מתמקמים, ואני מבינה כמה אבודה אני. מנסה למצוא את מקומי על הבמה, לסדר את הכלים שלי, למצוא את הצורה הכי נוחה בה אוכל לנגן. מעולם לא הגברתי את הכלים שלי. וזו הייתה חוויה ראשונית לשמוע את הכלים שלי מוגברים בצורה כזאת, לשמוע את זה מבחוץ מתוך הקהל.

בריידי פותח עם הגיטרה ואני מצטרפת. יש לי רפרטואר כלים שלם לפניי, פרוס על השולחן. אני מנסה לבחור את הצלילים בצורה המתאימה, לבנות את התפקידים שלי. אני בעצם לומדת להקשיב.
אנחנו בקושי מסתכלים אחד על השניה. אני מסתכלת בעיקר על המקרופון, מנסה למצוא את הצליל שלי, מרוכזת בתוך עצמי.

אני לא יודעת כמה זמן ניגנו
אני רק יודעת שהיה לי מאוד מאוד כיף
ושנהניתי מכל רגע.
נהניתי מהכימייה שהייתה ביננו. נהיניתי כשהבחור שעשה לנו סאונד ניגש אלינו בהתרגשות כשהוא אמר שזו ההופעה שהוא הכי התרגש לעשות לה סאונד אי פעם. נהניתי מזה שהייתי ברגע, בתוך הדבר שאני עושה, בלי לתת לסערות בחוץ לערער אותי (ולא היה חסר ממה להתערער באותו יום. למצוא את עצמך בהופעה שאין לך באמת מושג מה התפקיד שלך ופשוט לעשות).

–

בבר פגשתי אדם בסביבות גיל ה50 בחייו. מהדור המייסד של הצימר.
התחלנו לשוחח, איש איש מנקודת מבטו ופרספקטיבת העל שלו, על המתרחש במקום הזה שאנחנו חולקים בו מרחב.
אני חושבת שאחד הדברים שהכי שימחו אותי במקום, זה הרב גילאיות. גם אם מעטים. לראות אנשים בני 30, או 40, לצד ילדי פאנק.
לראות 4 דורות של גילגולים באים הביתה.

בגלל שאני באה מבחוץ ולא יודעת כלום על המקום, לא יודעת שום דבר על הבעיות הפנימיות שלו ועל הקשיים שהמקום עומד בו שאני בטוחה שלא חסרים קשיים – קל לי במקום שאני נמצאת בו.
כדי להחזיק מקום כזה צריך הרבה אמונה במה שאתה עושה ומסירות למקום. בלי לב זה לא יכול לקרות.
לפעמים אנשים מותשים, או לוקחים על עצמם יותר מידי וניתן גם להרגיש את זה, אבל נראה שבאמת כל אחד עושה מה שהוא יכול. כל שניתן עכשיו לעשות זה לגדל דור חדש שיטפח את זה, והכל תלוי רק בו.

לא חסרים מקומות שהיו מוסדות שנסגרו בעבר. מי יודע מה יהיה על הגילגול הנוכחי.
מדובר באנשים בני 15-18 שמנהלים את המקום
דבר שיכול להיות תמוה
אבל עורר בי את השאלה – איך מתחילים? איך נותנים לדברים צ'אנס?
אנשים מנסים לייצר לעצמם פלטפורמות לנסות ולטעות בהם.
אי אפשר שהכל יהיה מלוטש.
אני לא חושבת שיכולתי לבחור מקום יותר טוב מהצימר כדי להופיע בו את ההופעה הראשונה שלי אי פעם.

בריידי ואני זכינו בחברות חדשה
את החברות הזו המשכנו שנינו בסוף השבוע בחיפה, בשיחות לילה עד אור הבוקר וציוץ הציפורים והאזנה לאלבומים ישראלים (בריידי משמיע לי את האלבום של דני בן ישראל שקנה בחנות "חולית" בביקורו, ומספר לי שזה אחד האלבומים שהכי השפיעו עליו. הוא לא מבין מילה, אבל מתחבר לצבע הגיטרות) – מה שהלהיב אותו לחלוטין על מה שקורה כאן בארץ והוא מחכה כבר לביקור הבא, לעשות כאן טור ולגלות עוד מקומות.
זו פרידה עצובה, אבל מלאה בשמחה על הדרכים שנפגשו כך במקרה.
שמחה שיצא לי להכיר ככה את המוזיקה שלו, בכזו הזדמנות.
עמוד הבנדקאמפ של הלהקה של בריידי.

אני אסירת תודה על היום הזה
ועל כל מה שהשתבש לו בדרך.
זה לא יכל להשתבש בדרך טובה יותר.

להאזנה להקלטות מההופעה.

מאז שנכנסתי לכתיבה על האירוע הזה, כאילו העולם עצר מלכת.
הבלוג לא היה פעיל במשך חודשיים, אף טקסט לא הצליח לצאת אל האור.
מה אני אגיד… האירוע הזה עירער את עולמי. השבית אותי. לילות שלמים של הרהורים, מחשבות פילוסופיות, על מה זאת בכלל מוזיקה. האם היא פשוט תדר אינסופי שנמשך ודרכו להתפרק למיליון חלקיקים והמצאות של אנשים שיוצקים את הנשמה שלהם אל תוך כלים המפיקים צלילים?
ניסיתי לתת לרצף התודעה לדבר. ניסיתי ונתקעתי, ניסיתי ונתקעתי.
הרגשתי שאני כותבת על משהו שאין לי מושג מה הוא בכלל.
ואיך אני, זו שמעודדת את הסביבה שלה לכתוב את כל הזכרונות – כי זה הדבר היחיד שחשוב – נתקעת?
אולי כי הסיטואציות נעשות עמוקות יותר.
אולי כי לפעמים בא לי ללכת לאיבוד. לסמוך על המוזיקה שתיקח אותי, לפעמים למקומות הכי אפלים שאני לא יודעת איך לצאת אליהם. ומתוך המקומות האלו היא הופכת לפסקול הפרק הנוכחי של החיים שלי.

התחלתי להרהר במחשבה – האם יש זכרונות שלא רוצים להיכתב כלל ואני כופה את עצמי עליהם? למה לספר לכל העולם מה קרה? הכל קיים ונעלם, הכל קיים ונעלם.
יש זכרונות ששם הם יישארו. בתוך הריק של הזמן. כי אז יקרה עוד משהו. ועוד דבר. ופשוט נמשיך בחיים.

אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת איך מדברים על החוויות האינטימיות שעוברים ביחד בחדר.
איך מעבירים מסת רגשות שאתה עובר עם עצמך – בצורה הכי צלולה ללא מעורבות חומרים משני תודעה וללא אלכוהול. רגע נקי ואמיתי. אמת צרופה שתהפוך לחלקיק היסטוריה.

–

החלטתי להמשיך מהנקודה בה הפסקתי. נגזרות של זכרונות.
זה מהרגע האחרון בו התיישבתי לכתוב את הטקסט הזה – רגע לפני שחשבתי שאגנוז אותו, והחלטתי לבסוף שלא. הושקע כאן המון והמילים האלו יפורסמו:

כחודש ימים אני מנסה לשבת ולכתוב על האירוע הזה. ולא שחסר על מה לכתוב, ויכולתי לכתוב על דברים אחרים בהם רצף הכתיבה היה הרבה יותר זורם לי. אבל לא. כחודש ימים המוח שלי מתמודד מול צלילים שהוא עוד לא פירק ומילים שלא מצליחות לצאת החוצה ונתקעות בפילטר הזה שנקרא "כתיבה", כי איכשהו לדבר על זה בעל פה זה הרבה יותר קל – ובינתיים אני צוברת "חובות" על לא מעט אירועים שנכחתי בהם (ואני לא דואגת. המוח זוכר, איך שהוא זוכר…). ההחלטה לשבת ולכתוב על האירוע הזה ניקרה לי בראש תקופה ארוכה. הרצון לפרק את החוויה של מה שעברתי במקום ההוא, בזמן הזה, ביומיים מרוכזים תודעתית ורגשית בשביל להבין את החוויה האינטנסיבית שחוויתי שם. אפשר לומר שחוויתי פוסט-טראומה מוזיקלית, וזו הפעם הראשונה בה אני יכולה לשים על זה את האצבע ולהגיד "הצצתי ונפגעתי". ועכשיו אני מתמודדת עם ההשלכות.

אני כותבת לעצמי את ההיסטוריה האישית שלי, כדי שאוכל להביט אחורה ולהיזכר בכל האירועים האיזוטריים שאני הולכת אליהם.
והשנה היא שנה מיוחדת. השנה היא שנת 2019, שנת הפסטיבלים הקטנים. שנת גאוות היחידה של קולקטיבים שלא מפחדים לצאת מהבועה שלהם ולחלוק אותה החוצה – ולקהל מצומצם של אנשים שיודעים בדיוק מי הם.

כך גם הפסטיבל הנוכחי הזה.
אל האירוע נחשפתי באחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני פעילה. ההבנה שהולכים להימכר רק מאה כרטיסים הפעילה אצלי את נורת החרדה וההבנה שאני רוצה להיות שם פעמה לי בחזה. אלוהים יודע מה יש לי לחפש שם. אבל אני רוצה. לא בטוחה למה. אולי כי זה חלק מהמחקר האישי שלי, על גבולות מוזיקליים, ואני בוחנת את זה. מה אני מסוגלת להכיל. והתשובה לזה יכולה להגיע רק במפגש פנים אל פנים מול המוזיקה – לא לשבת בבית ולהקשיב לה, כי אם לתת לה להכות לי בפנים ולראות מה היא תביא איתה אחר כך.
אילו רגשות יצופו שם. אני מוכנה להשתתף בניסוי.

עוד גורם משפיע שהיווה דחיפה הגיע לאירוע, היה פוסט שנכתב ע"י תומר דמסקי (ממקימות הקולקטיב ואחת מהמופיעות באירוע).
אני חיה על היסטוריה של אחרים וקוראת את ההיסטוריה הזו בצמא, כדי להבין איך אנשים חווים את העולם ומה מקיים אותו, והמילים שלה תפסו אותי.

"זה הרבה להסביר, זה כמו לשים במשפט אחד את כל מה שאתה חושב על איזשהו מקום כולל כל החפצים והאנשים שקיימים בו לזמן של טיימלאפס לא פרופורציונלי שלא נכנס בכונן אסאסדי של 2 טרה. שזו לכשעצמה פעולה הפוכה מהנגשה של המידע הזה למי שלא מכיר דברים. לא שהדברים האלה קשורים להארדיסקים באופן ישיר. זה משל. הבנתם? וגם אין שם מקום ליותר מכמה עשרות אנשים אז אין פה צורך אמיתי. בעצם אין פה צורך בכלל. מה שכן יש פה זה חתיכה קטנה של היסטוריה בשביל קבוצה מסויימת באוכלוסיה שהרגע הזה ייתקע אצלה בתודעה למשך שנים… איכשהו מצב שהפסטיבל הזה ייצר ערמה שלמה של רגעים כאלה ולכן הוא מתפקד כמו זריקת הרגעה לכולנו לטווח ארוך כמו משפחות שנוסעות לחופשה ביוון ואחר כך חיות שנה שלמה על הזכרונות של זה. "

–

יום שישי 3.5.19

רשימת מופיעים:
Tehomim
Uri Crystal
Barbara
Dave Phillips
Tiny Tramp
Lars Sergel
Kober
–

אני לא בטוחה מאיפה הגעתי לשם באותו יום, אבל זוכרת את הפעולה המבצעית שהייתה כרוכה בלהגיע למקום.
הגעתי מחוץ לעיר, רגע לפני כניסת שבת. נחתתי במרכזית.
יום שישי, ירושלים. הפסטיבל בתלפיות. איך לעזאזל מגיעים לשם?
אני מחליטה לקחת מונית, מה שיוצר מצב שאני מגיעה מהר משחשבתי ומגיעה למקום כשעה לפני פתיחת הדלתות. אני אוהבת להקדים לאירועים, כשאני יכולה. זה מאפשר לי שוטטות במרחב, לתת למקום להיספג בי ולבנות בהדרגה את החוויה שלי. להרגיש איך אירוע נבנה אנרגטית.
מכלום אנשים – לקבוצה שנמצאת יחד בחלל.

את איזור התעשייה של תלפיות אני מכירה מקרוב טוב מאוד. אני לומדת שם, ומכירה את הבניינים המחוספסים האלו, אבל לא חשבתי שאגיע לאיזור הזה בערב שישי.
ואני מתחילה להבין למה התכנסנו באיזור הזה. מעבר לכך שהאירוע התנהל באחד החללים של חברי הסטודיו שאירח את הפסטיבל הזה, עלתה בי שמחה והקלה מסויימת שהאירוע נמצא הרחק ממרכז העיר. תחושת ניתוק שמאפשרת לי חופש מוחלט והקשבה אמיתית בלי הסחות דעת מסביב. ואין מקום מתאים יותר כמו איזור התעשייה. הלוקיישן הזה מכתיב את הטון של האירוע.
אני מסתכלת בינתיים על חבורת השטראוס מקימים את הבמה ועושים סאונדצ'ק. רובם אם לא כולם לבושים בתלבושות שחורות, וחלק לא מבוטל לובש את חולצת התלבושת האחידה עם הסמל המינימליסטי של הסטודיו.
אני חושבת על סמלים ועל התחושה של להיות מזוהה עם דבר, מקום.
אני יודעת להגיד על עצמי, שכשאני רואה אנשים לובשים חולצות עם הסמל של "אוגנדה" – עולה בי ריגוש אמיתי. הגוף שלי מגיב למראה הסמל. זוכר את ההיסטוריה והסיפורים שהסמל הזה מביא איתו. תחושת הזדהות. ששנינו חולקים אהבה משותפת, ולא צריך הרבה. לא צריך מילים.
זה דבר שמאפיין באופן כללי את תרבות המרצ' סביב המוזיקה – אנחנו עוטים עלינו סמלים, שמהווים מעין סמל סטטוס דימיוני.
כך גם קולקטיב שטראוס.

חברי הקולקטיב הם חבורה של אנשים מדויקים להפחיד. לחשוב שאירוע כל כך קטן מצליח להגיע ליעד שלו ולהיות סולד אאוט כל כך מהר- לא מפליא אותי, אבל בעיקר מה שמדהים אותי הוא רמת הדיוק.
מכיוון שמדובר בנישה מאוד ספציפית, שמונה מעגלים ממצומצמים המתפרסים על שלוש ערים – חיפה, תל אביב וירושלים – קשה לפספס בחישוב, ובכך להגיע ליעד שהציבו לעצמם כדי לכסות את האירוע.
זה אולי דבר פעוט, אבל זה מתווסף לשורה של מחשבות קטנות סביב איך קולקטיבים מתנהלים וספציפית השטראוס. איך הם שומרים על עצמם וממשיכים לבנות את עצמם ולבסס את מעמדם בירושלים כמכתיבי היסטוריה מקומית. והאנשים האלו, שחווים את הסצנה לאורכה לרוחבה ולעומקה לאורך השנים, הגיעו למינון המדויק והנכון, ויש הרבה מה לקחת מזה.

אני מגיעה לאירוע עם ראש נקי. באתי לכאן כדי לשטוף את המוח. חסרת היכרות עם הליינפ, למעט 2-3 שמות שהכרתי אבל לא צללתי מספיק לעומק. זו לא הסביבה הטבעית שלי, אבל הערב אני בוחרת להתמסר אליה.
מבחינתי, ההיכרות עם הנפשות הפועלות מספיקה לי. אני עוקבת אחר ההתרחשויות האלו שנים. נוכחת בהם מרחוק. הפעם, לרגל החג המיוחד הזה ויומיים של פסטיבל באמת לא רגיל במחוזותינו, החלטתי שאני רוצה לדרוך בקרקע הזרה הזו של מוזיקה ניסיונית ממנה לא חוויתי מספיק.

אני פוגשת במרפסת בתייר שנקלע גם הוא לפסטיבל. אנחנו משוחחים על מה הביא אותנו לכאן, ואף אחד לא יודע בדיוק לענות על השאלה הזו, אבל הרגשתי שמצאתי לי לאירוע חבר שאוכל לחוות איתו את ההרפתקה הזו.
חברה נוספת פוגשת אותי ומופתעת לראות אותי. היא אומרת שהיא לא חשבה שהמוזיקה הזו לטעם שלי, כי היא לא כל כך רואה אותי בהופעות, שזה נכון. אבל לפעמים אדם רק מחכה להזדמנות להיחשף באמת.

אנחנו מתכנסים ונכנסים לחלל ההופעות. הקירות חשופים ונקיים. החלל מינימליסטי, נטול הקרנות ווידאו ארט ותאורה מסנוורת. יש במה, רמקולים, ואינספור כבלים מתוחים. פנס אחד שמאיר את כל החדר.
זה דבר שמאפיין את הנוכחים של המקום – המינימליסטיות כאן היא שורש העניין. החומר האורגני של החלל הוא שנשמע בדיסטורשן.
היה עולם ומלואו מהכלום שהוא הכל ולא היה צריך אליו שום דבר נוסף.

הערב הראשון נפתח בהופעה של "תהומים" – צמד האחים עמוס ויואל.
מוזיקה עמוסה בסאונדים קשים. האחד נוהם אל תוך המיקרופון, והשני משחק באפקטים ומזרים צלילים מהמחשב המעוותים את קולו. אני לא בטוחה אם דמיינתי את זה, אבל על ראשם היו דבוקות אלקטרודות שאני לא יודעת לאן היו מחוברות. דמיינתי לעצמי את הקצר החשמלי שזורם בהם, בעולם שהם בנו לעצמם, ומה קורה להם בתוך המוח. זה היה הסיפתח למחקר הראשון מתוך רצף המחקרים המוזיקליים הניסיוניים שחיכו לי באותו הערב.
למוזיקה של תהומים אין מבנה מוזיקלי מוגדר. המופע שלהם הרגיש כמו רצף של הלחמות וחיבורים שקורים באותו הרגע.

אני לא יודעת אם אצליח להרחיב על כל הופעה והופעה, אבל אנסה להתמקד בכמה הופעות שהיו לי משמעותיות במיוחד בערב הזה:
דייב פיליפס הוא אמן ותיק ומחלוצי סצנת הנויז בישראל. אמן בינלאומי וחלוץ בתחומו. כהרגלי, בגלל שאני לא באמת מכירה שום דבר וצוללת למחוזות שהם נטולי היסטוריה והקשר עבורי, אני תמיד עושה את המחקר שלי בדיעבד אבל קודם חוטפת שוק.
זה בטח הלימודים שמשפיעים מאוד על צורת ההתבוננות שלי כרגע. המופע של דייב משלב בין מחול שדים, פרפורמנס, תחושה של כת וטקס פגאני.
המופע מתחיל בחריקות צורמות של בלון ממנו פיליפס מוציא את האוויר. הוא משתמש בסאונד של הבלון ובונה סביבו את הקטע המוזיקלי, מעצים אותו לאט. קודם מכניס אותנו לתוך הטירוף שלו ואחר כך שובר את הכל לחתיכות. זו לא הופעה, זה מופע שטומן בתוכו תוצאות מחקר המוכנסות לתוך רצף מהלכים מרתק.
הבמה מוארת על ידי ווידאו ארט ופנס ראש המאיר את פיליפס באור אדום.
אנחנו מקבלים לידינו דפים עם טקסט אותו פיליפס מקריא על הבמה. מצתים מאירים את הדפים בתוך החשיכה.
אנשים מצטופפים כדי להצליח לקרוא יחד.
הטוטאליות של פיליפס שואבת.
אני רואה את בת הזוג שלו עומדת בקהל, מחייכת. בסוף ההופעה שאלתי אותה איך זה בשבילה לראות את זה שוב ושוב ושוב, ואני בטוחה שכל פעם זה מרגיש אחרת.
קיוויתי לתפוס עוד הופעה של פיליפס בארץ במהלך הסיבוב שלו ולצערי לא הצלחתי. אבל שמחתי על ההזדמנות החד פעמית הזו להיות חשופה למופע שכזה.
לא ידעתי שצלילים של בלון יכולים להישמע ככה.
כשחזרתי הביתה חיפשתי לקרוא מעט עליו, והגעתי לראיון הבא מהבלוג "אור בזוית" המתאר את דרך העבודה שלו ותפיסת החיים שלו כלפי סאונד ואיך הוא משתמש בו.
ראיון מרתק שמומלץ מאוד לקריאה.

ההופעה הבאה בגזרת "ההופעות המשפיעות של הפסטיבל ואלוהים ישמור זה רק היום הראשון" היא של Tiny Tramp.
בשולחן מסודר בטייפים, קסטות, אפקטים ועצם בלתי מזוהה של מסגרת עץ עם אביזרים מתכתיים – גבי מנסר, דופק ונוהם נהמות מהגיהנום אל תוך רשמקול.
העצם הבלתי מזוהה שהיה שם על השולחן תפס אותי. בניית הכלי והפקת הצלילים המתכתיים שבו.

לפני המופע חברה הפצירה בי ללכת לראות אותו ואמרה שהוא אחד האמנים שהכי השפיעו עליה. כשהתחיל המופע הבנתי בדיוק למה.
הדרך שבה הוא משתמש בהפרעות של הטייפים וההטחות על המתכת מעירות אצלי את מערכת העצבים.
תחושות לא נעימות של גירוד ועיקצוצים עברו בגוף שלי, כל הדברים הלא נעימים יצאו ביצירה הזו.
יש משהו קשה בצפייה בחומרים כאלו, לפחות עבורי. מצב נפשי של נפש קרועה, שקל יותר להקשיב לה אבל לראות את השדים יוצאים מתוך האדם בעת מלאכתו – יכול לעורר בי דאגה.
אבל משהו ברגע הזה, לצפות פה, הרגיש לי כמו ניקיון נפשי קולקטיבי של כל העומדים בחדר.

אחריו הופיע Lars Sergel.
באמצע החלל של החדר נעמד המיקסר הענקי. מפתח הדלת יצא אדם לבוש בתלבושת צהובה.
לא הייתי בטוחה שמדובר בהופעה. הרגע הזה התחיל הצורה מאוד תמהונית, כאילו מישהו התפרץ לחדר. הרגיש בהתחלה כמו קטע קישור לא ברור בין לבין הופעה, ולקח לי זמן להתאפס על עצמי שמה שקורה מולי עכשיו זו ההופעה שקורית עכשיו.
מלעשות תנוחות יוגה משונות עם הקהל, תוך כדי שהסיגריה בפה, לארס ביקש 2 מתנדבים אמיצים. אני ועוד בחורה הצבענו. לא הייתי בטוחה בכלל למה אני נכנסת, אבל האדם התמהוני החל להתחבב עליי, אז מה כבר יכול לקרות.
לארס תידרך אותנו איך להשתמש במיקסר וביקש מאיתנו לבחור תפקיד – האחת לוחצת על הכפתורים והאחת שולטת בווליום.
אנחנו מתחילות, ואני לא בטוחה כמה זמן עובר אבל הרגשתי ששתינו נשאבנו לתוך התדרים הלא ידועים שלארס הכניס ושכרגע שולטים בנו. היה לנו רגע משותף מאוד חזק, שהרגשתי שהצלחנו להחזיק לכל אורכו ולהכניס אליו גם את הקהל.
יש לי בהלה קלה לנגן ליד אנשים. כי אני לא "באמת" מנגנת, כי זה שמור לאנשים מסויימים, כי אני לא באמת יודעת מה אני עושה אז למה אחרים צריכים להקשיב לזה.
אבל משהו במרחב הזה הרגיש כמו מרחב בטוח, להרשות לעצמי קצת, לגעת בחומר. וזה היה רגע מאוד מרגש עבורי. רגע שהתחיל כלא ברור וסחף אותי פנימה ואיפשר לי ליצור מוזיקה בעצמי. בבת אחת הרגע הזה נגמר, ויצאנו מהחלום. שתינו לא האמנו למה שקרה עכשיו. זו הייתה מתנה ממש גדולה בשבילי, ותודתי ללארס איפשר לדבר הזה לקרות.

אנחנו מסיימים את הלילה הראשון בתיקלוט של Kober.
הרגשתי שלא בא לי ללכת בכלל. שכל זמן שזה ממשיך, אני רוצה להיות שם. כי כל רגע קורית התרחשות שאני רוצה להיות שם כשהיא קורית. רק לא להפסיק את התדר.
אני מסיימת את הלילה ב-5 בבוקר, כשאני חוזרת עם אחרוני הרוקדים במסיבה במונית לכיוון מרכז העיר.
וחושבת לעצמי, איזה מזל שיש יום שלם של מנוחה כדי להתאושש מהלילה הזה. ומה יהיה מחר.

–

יום שבת 4.5.19

רשימת מופיעים:
Karkait
ניקו-טין
Maxim Turbo
Crys Cole
Oren Ambarchi
Wackelkontakt
Pica
Avizohar

אחרי יום מנוחה והתאוששות אני מרגישה מוכנה ליום השני.
תחושת היום השני מורגשת. המקום מלא הרבה יותר, ואנשים עומדים על מפתן הדלת להיכנס ראשונים להופעות. מתחיל להיות תור. הדלתות נסגרות בסיום כל הופעה כדי להכין את הבמה הבאה. בגלל התחושה העירונית, לא כל כך מרגישים את תחושת הפסטיבל עד שרצף ההופעות מכה בך ואתה מבין שאתה נמצא שם כבר שעות.

הערב השני נפתח עם להקת קרקעית שבדיוק שיחררו את האי.פי הראשון שלהם. חיכיתי להזדמנות להקשיב לו כמו שצריך, כדי להתכונן להופעה.
על הלהקה שמעתי מחברים מסצנת הפאנק. ידעתי שמדובר בהרכב ירושלמי, וזה תמיד דבר משמח לחוות אילו להקות צומחות מכאן, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם.

קרקעית יורדים נמוך ישר עם יריית הפתיחה. התכוננות לקרב מורגשת.
תחושת אלימות תוקפת אותי, ואני מודה שמנגנוני הפוגו שלי מתחילים לעבוד בסיטואציות כאלה כדי לפרוק את האלימות שבי החוצה, אבל בסיטואציה הנוכחית זה הרגיש לא מתאים.
אחת המסקנות שלי מאירועי הנויז הבודדים שנכחתי בהם, שאין שיא חיצוני שמתבטא החוצה. הקהל עומד קשוב, נותן למפגש הזה לחלחל אליו.
הפורקן הוא פנימי, לא חיצוני.
לקח לי זמן להתרגל. אנשים עומדים ובקושי זזים, וזה חלק מהעניין. סוג של מוסכמה שקבוצת האנשים הללו בנתה לעצמה. אז התאפקתי ושמרתי את הפוגו לעצמי. יש למקום הזה חוקים משלו.

ניקו טין המכשפה, שהייתה אמורה להופיע ביום שישי ולא הגיעה מכיוון שהייתה חולה, הפתיעה והגיעה. אם זה המצב שלה כשהיא חולה, כשהיא במיטבה היא פי מיליון אבל זה לא שינה שום דבר. היה תענוג לראות אותה.
ניקו טין אחת הפרפורמריות המיוחדות שיש בארץ בסצנת האוונגרד. אין מספיק מכשפות בישראל, וניקו טין אם המכשפות. בסאונד אלקטרוני מינימליסטי היא מסוגלת לייצר כל כך הרבה עם מנעד הקול שלה.
האלבום האחרון שלה שיצא, In The Houses, יצירת מופת.

Crys Cole אמנית הסאונד הקנדית, הכניסה אותי למצב מדיטטיבי. נשכבתי על הרצפה והקשבתי לצלילי ה ASMR משולחן מלא החפצים שלה.
לא הייתי בטוחה מה אני חושבת על המופע הזה. הוא היה מאוד שונה משאר המופעים שנחשפתי אליהם עד כה. אבל היה לו את הרגע שלו ואת תשומת הלב שלו.
ההופעה בעיקרה הייתה לי נעימה. כמה צליל אורגני כששמים לידו מיקרופון רגיש בכזאת עוצמה יכול להישמע כמו תזמורת אחת שלמה.

Oren Ambarchi היה שיא נוסף בפסטיבל הזה.
כמובן בגלל שבאתי בלי רקע בכלל לא ידעתי כמה הוא אמן גדול. הרשת מלאה בקונצרטים שלו.
אני מודה שהרושם הראשוני קצת הטעה אותי – כמה אני כבר יכולה להתרגש מגיטרה? היו לי ציפיות לפגוש ולהכיר כלים שלא הכרתי. כמה רחוק אפשר ללכת בפריטות הגיטרה?
אבל ברגע שאורן התחיל הבנתי את הכל אחרת.
יש באורן שלוות נפש. אולי זה בגלל הגיל שלו, ושהוא מופיע שנים.
כל נגיעה שלו במיקסר והשיבושים השונים שהוא עשה בגיטרה – הרגיש זן. כמו שיעור פילוסופיה.

Wackelkontakt באו לשבור.
יצאנו מהחלל לתת להם לארגן את הבמה שלהם.
אחרי כל הופעה יצאנו לכמה דקות התרעננות.
היה מדהים לראות כמה אנשים מצטופפים על הדלת כדי לזכות זכות ראשונים להצטופף מקדימה.
אין ספק שהיום השני הורגש במסה שלו.
אנחנו נכנסים, ומלבן לבן תלוי על התקרה עליו בוצעה הקרנה של להקת Wackelkontakt .
הקרנה שמלווה את המופע שלהם וחלק בלתי נפרד ממנו לאורך הדרך שלהם..
תאורה אדומה שוטפת את הבמה.
זה מופע שמאוד קשה לי להסביר מה קורה בו, אבל דבר אחד אני יכולה להגיד – שהיכולות הפרפורמטיביות של תומר דמסקי, הסולנית, מפעימות בהופעה הזו.
תומר אמנית קול, שותפה לכל כך הרבה פרוייקטים שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל למנות, והאמת – אני אפילו לא יודעת אם לכתוב או לא לכתוב אבל יאללה כוסאמק. זה גם זיכרון – אני חושבת על איפה פגשתי את תומר לראשונה, ואני חושבת שעברו 8 שמים מאז. מאירועי "בית ספר לילי" על הגג של בניין כלל, שתומר הייתה בין היוזמים של האירועים האלו.
מאז יצא לי "לפגוש" את תומר הרבה ברחובות ירושלים. הופעות מפרקות על התופים בקסטה ירושלים, ולראות איך היא צומחת – מקהלת גיא בן הינום, שותפה ליצירות של יסמין גודר, מלמדת עכשיו במוסררה ובחזותי (היי, אולי תהיה מורתי לעתיד ומקווה שהטקסט הזה לא יתפרש כמביך מידי).
יש משהו מדהים, בחוסר היכרות המוחלטת אבל בפגישות החטופות לאורך השנים, לראות איך אדם מתעצב ומוצא את עצמו.
ההרכב הנוכחי, Wackelkontakt, מרגיש כמו שיא יצירתי באוסף היצירות שתומר שותפה אליהן.
אם אלו הבגדים שהיא בוחרת ללבוש למופע, ההליכה בתוך הקהל בביטחון. אם זה השימוש המטריף בקול המשובש והצורח והנוהם.
אין לי ספק בכלל שהרכב כזה יעשה דרך מעניינת בטורים בחו"ל, ויפגוש קהל שיתעניין ביצירה הזו.
בשבילי בעיקר היה תענוג לראות את החשיבה על הפרטים ואיך במה נראית בהופעה שלהם וזה הרחיב לי את חוויית ההופעה שגם ככה הייתה קיצונית.

יצאתי להפסקה לנשום אוויר וחזרתי למופע הסוגר של הערב השני בניצוחו של Avizohar.
שאריות האדם שנשארו נשכבו על הרצפה להקשיב.
אני בעיקר זוכרת שנרגעתי.
אני מודה שבהתחלה לא ידעתי מה אני שומעת, והאמת – זאת פאשלה שלי. הרי לא ייתכן שתהיה יצירה לא מקורית.
התברר לי בדיעבד שאת כל המוזיקה שנשמעה בהופעה הזו – כתב ויצר אבי זוהר.
לקחתי את הסט הזה כדי להושיב את כל מסת המידע שנכנסה לי לגוף.
לצערי לא הצלחתי למצוא חומרים שלו באינטרנט.

רציתי להישאר עד הסוף. עד שיסגרו עליי. בכלל לא רציתי ללכת.
האירוע הזה היה פוקח עיניים ומרחיב תודעה.
שוב מצאתי את עצמי חוזרת בשעה 5 בבוקר. היה לי מאוד קשה להירגע מהאירוע הזה.
הרגשתי כמה החוויה הזו הייתה מרכזת, קיצונית, מרגיעה, ובעיקר מלמדת.

זה מעניין לפגוש נישות תרבותיות שלא מפסיקות להיווצר.
אנשים לא מוצאים את מקומם בעולם – אז הם יוצרים לעצמם מרחב כזה וזה סוחף אחריו אנשים, מעטים ככל שיהיו.

–

אבא, אמא, אם תקראו את זה תדעו שלא הייתי בכת אלא פגשתי אנשים שיוצרים את המציאות שלהם באהבה. שמרוכזים בעשייה. ושמוזיקה זה דבר מוזר שאני לא יודעת באמת איך אנשים מצליחים להסביר אותו. אבל אני יודעת שאני לפחות ניסיתי.

חמישי, ערב, ירושלים, פסטיבל בצוללת הצהובה.
פייר, הגעתי לערב הזה עם הרבה חששות והרבה סטרס משבוע קשוח במיוחד בצבא.
למה חששות? כי לירושלים יש שני מצבים בהופעות – או אכזבה קשה (לעיתים נדירות מאוד!!!!)
או הכי טובה בעולם, ופסטיבל אלטרנטיבי בצוללת עלול להשתייך לסוג הראשון.
מסקירה קצרה של הליינאפ, אפשר לראות בו שמות מוכרים יותר ופחות.
'גאנד דאון הורסס' (מעתה – סוסימתים או הסוסים), 'מאובן', 'Dirty Fly' (מעתה – הזבובים) הן המוכרות והבולטות יותר. הזבובים ומאובן עם מספר הופעות בפסטיבלים מוכרים יחסית (אינדינגב לדוגמא), והסוסים שחרכו מספר לא מבוטל של במות בחו"ל.

אליהם הצטרפו להקות שאישית לא הכרתי כלל – 'Fixed Stars' (מעתה – הכוכבים), 'Pufferfish' (אבו נפחות מעתה), ו-'Les Dynamites' (הדינמיטים).
אני מגיע היישר לסוף השיר הראשון של האבו נפחות. ממבט ראשון הם נראים כמו חבורה צעירה למדי, שהמאפיין הבולט בהם הוא שכולם רזים עם תלתלים (חוץ מהמתופף). אני מחכה שיתחיל השיר השני ותוהה מה אני הולך לשמוע.
בום. דקה וחצי לתוך תחילת השיר השני אני מבין שהמרכיב העיקרי שמחבר בין חברי הלהקה זה כישרון מטורף. המוזיקה שהם ניגנו ירדה ועלתה וחזרה ונסעה וטיילה בכל מקום שמוזיקה יכולה להגיע אליו. מוזיקה שמקורה בהרפתקנות ואין לדעת מה ואיפה הסוף. אני חושב על כל הפעמים שקפצתי מנדנדות שטסות בשיא המהירות בגן הציבורי ליד הבית. החצי שנייה הזאת באוויר ששווה הכל. התחושות האלה מלוות אותי לכל אורך ההופעה של האבו נפחות.
לא משנה מתי ואיך, אתם חייבים לראות אותם, חייבים. אחת הלהקות הישראליות היותר מוכשרות שיצא לי לראות.

האבו נפחות יורדים ועולים הכוכבים. fixed stars
הרכב של שלושה חברה ירושלמים, שנראים באמת מאוד שמחים להופיע בצוללת (כפי שהם אמרו).
"האבו נפחות הרסו הכל, בטח מכאן אפשר רק לרדת", אני חושב לעצמי בשקט.
פאקינג לא ענק בפנים שלי. הכוכבים בעטו לי בפנים עם המוזיקה שלהם והרעידו את האולם. יש להם וייב חזק שמזכיר את Muse בעיניי (גילוי נאות, אני פחות בקיא בלהקות אלטרנטיב), וכל שיר שלהם רק עשה לי חשק להמשיך להישאר שם עוד ועוד.
אני חייב לציין לטובה את הזמר/גיטריסט. הבחור בעל קול מדהים, שמשדרג לגמרי את ההרכב והמוזיקה בכמה רמות. הכוכבים גרמו לי להרגיש כאילו חזרתי לתיכון, לילדות. לגיל הזה שהחלום הוא לעמוד על במה ולצעוק עם גיטרה ודיסטורשן, ולא צריך כלום מעבר והכל מתוק בחיים.
יאללה, הגיע הזמן של הזבובים.
שמעו, איזה רוקנרול החבר'ה האלה מוציאים מעצמם. בלי ספק הלהקה שהכי תקשרה עם הקהל וגרמה לי לחשוב פעמיים אם כדאי לי בעצם לפתח קריירה מוזיקלית ולשרוף כמה שיותר במות בחיים שעוד נותרו לי.
אני חייב לעצור כאן ולהגיד שהזמרת של ההרכב גרמה לי ליטרלי לפעור עיניים ולפתוח פה במשך הרבה מאוד זמן. אלוהים שבשמיים, את באמת משהו מיוחד. תודה על מה שעשית שם.
אני חושב שמה שהיה הכי טוב בהופעה של הזבובים, היא ההרגשה של השלווה, ההרכב משדר לי ולקהל שהכל יהיה בסדר, "אנחנו כאן איתכם ולא באנו סתם", הם אומרים בלב וכולם שומעים בזמן שהם פורטים/מכים/צועקים/שרים בשבילם ובשביל הקהל.
אני מחכה לעוד מוזיקה שתוציאו, אני בהחלט הולך להקשיב.

הזבובים מסיימים ולבמה עולים חבורה של נגנים עם חליפות. למי שלא מכיר – סוסימתים.
gunned down horses, ברוכים הבאים, הכניסה לטרופי דעת בלבד.
מכירים את זה שאתם יוצאים מפוגו ברוטלי במיוחד ומנסים להבין מה בכלל מתנגן עכשיו? אז זאת ההופעה של הסוסים, פשוט טירוף חסר מעצורים, וכשיש מעצורים הם כל כך טובים הם מעלים חיוך על הפנים.
יש איזו צינה בלתי רגילה שאוחזת בך בזמן שאתה מסתכל על וידי, הסולן של הסוסים, שילוב מטריף בין אימה לאושר בזמן שהספק מפלצת ספק אדם מפזז על הבמה נונסטופ ומוציא מעצמו את הקולות שנשארו חבויים בו במשך שנים בלי שבני אדם ביקשו לדעת אותם ואת תחושותיהם שמרחפות בחלל הנשימה.
לקראת הסוף הקלידן מתחיל מלודיה עצובה והכל נהיה שקט. הסולן מתחיל לדבר ומסביר שהלהקה הוציאה לא מזמן סינגל חדש בתוך ספר ילדים, ושכל התרומות מההכנסות שלו ילכו למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בחיפה (משכן חברי הלהקה).
חברים, ריגשתם, צרחתם והעפתם. בכינו וצעקנו, הייתה תחושה שהכל חלום. תודה.

נקסט אפ – מאובן.
נכון יש את האנשים שמצליחים לחוות מוזיקה בתור צבע?
אז מאובן תמיד נותנים לי תחושה (לא צבע אבל -) של עשן סמיך במקום קר, מהסוג שאתה רוצה להיכנס לתוכו ולהבין מה נמצא שם.
לא יודע ולא אכפת לי מה ההגדרה של המוזיקה שלהם, בעיני זה פשוט טוב. הלהקה הזאת כל פעם מחדשגור לי לעצום עיניים ולזוז, לנתק את כל הדברים הקשים שבפנים ולהתמכר לתנועה ולצליל.
הם כבדים כמו אבן ורכים כמו חול, צינה מזדחלת לעמוד השדרה בזמן שחלל, זמן, אוויר ונשימה מתערבבים ביחד כשהמאובנים תופסים תאוצה. בעיניי הם להקה שצריכה להתפרסם בכל העולם.
למען האמת אני לא יודע מי ארגן את הפסטיבל, אבל זו יוזמה מבורכת בכל קנה מידה אפשרי, בין אם זה במה ללהקות חדשות יותר או חדשות פחות, בין אם זה לסינגל המדהים (והסיפור שמאחוריו) של סוסימתים.
בכל מקרה, אלפי תודות. לפחות בן אדם אחד יצא שמח יותר ממה שהוא נכנס.
שאו ברכה

דניאל צ'רקס:

לרגל הפסטיבל ה-11 במספר, הכינותי מראש המלצות להופעות שלאו דווקא ימצאו בבמת השורש הגדולה, ואולי לא יצא לכם לשמוע, ואני מרגיש שמתוקף תפקידי להיות נושא הדגל של האמנים שבהחלט שווה לכם לראות, לשמוע ולחוות. הקסם הגדול ואחת המטרות הנפלאות של פסטיבלים היא לגלות אמנים חדשים ומוסיקה מפתיעה, ולאמנים הפחות רדיופוניים להתחבר לקהל בצורה הכי טבעית ונכונה שיש.

אלון לוטרינגר  – במת קרחת היער – 12:00 – שישי 31.5

סביר להניח ששתי ידיים לא יספיקו על מנת לספור את מספר הפרויקטים המוסיקליים עליהם היה אמון לוטרינגר, החל מפסקולים לסדרות והצגות שעשה בתיכון, ועד להפקות ופרויקטים גדולים ובדרך הספיק להפיק ולעבוד עם ענקים כמו מתי כספי ויוני רכטר. בשנים האחרונות אלון מנגן עם רוני אלטר, סיון טלמור, יוגי (יוגב גלוסמן). הפעם הראשונה בה נחשפתי ליצירה של אלון הייתה כששמעתי את להקתו "מורה" ברדיו לפני כמה שנים. מהתו הראשון הייתי המום מאיכות השירים וההפקה, "מורה" משלבים אלמנטים אלקטרוניים לצד קלידים אנלוגיים ומלא דברים טובים. ובכלל, האלבום המדהים שלהם שיצא בשנת 2015 מומלץ לאללה. בשנה האחרונה אלון עבד על פרויקט סולו בו הוא עובר לקדמת הבמה, כעת הוא מתיישב מאחורי הפסנתר ומבצע לראשונה חומרים מקוריים שלו, אותי אישית זה נורא מסקרן לשמוע אותו חושף חומרים חדשים שטרם ראו במה וקהל. כיאה לאמן בסדר גודל הזה אלון ילווה בסופר-גרופ של נגנים מוכשרים, רצוי לא לפספס!

שלי לוי – במת העץ – 13:30 – שישי 31.5

בדומה לאמן עליו כתבתי בפסקה הקודמת, המוסיקאית והפסנתרנית שלי לוי, מעורבת בשנים האחרונות בשלל פרויקטים ומנגנת בשנה האחרונה עם כל הלהקות הכי "קורות" בסצינה. לוי רק בת 23, גדלה וצברה מוניטין בהרכב "שלי ורותם" יחד עם רותם פרימר שגם היא עסוקה בהפקות רבות. יחד הן נתנו נופח חדש בו הגדירו מחדש את המושג דרים – פופ והופיעו לא מעט בשנים האחרונות. את לוי הכרתי לא מזמן, כאשר היא עלתה לנגן עם עומר מוסקוביץ בת"א, ועל הדרך גיליתי שהיא מנגנת גם עם נעם סדן בהרכב שלה "נומקה". בחודשים האחרונים לוי החליטה להחשף באמצעות חומרים אישיים כאשר היא מלווה את עצמה בפסנתר בלבד. לדעתי ישנו אספקט מאוד אינטימי בהופעה של אמן אחד, שמגיש את השירים לקהל בצורה הכי חשופה שקיימת, משמיעה של קטע אחד ביוטיוב של שלי, אני מרגיש שזה הולך להיות מרגש ולא ישאיר אף אחד עם לחי יבשה.

נגה שלו וילדי הוודו – במת ארמגדון – 18:30 – שישי 31.5

כמי שהתחיל לתור את במות הפסטיבלים לפני שנים, נגה שלו תמיד הייתה אחת היוצרות הוותיקות והבולטות בסצינת המוסיקה העצמאית. כבר מעל לשני עשורים שהיא פועלת ויוצרת במגוון קונסטלציות והרכבים. שלו הייתה שותפה להקמת הריאליטי ריהאב סנטר וכן יזמה שלל אירועי תרבות שיזכרו לדורות. נגה החלה את דרכה כזמרת-יוצרת, ולאחר שהוציאה את שני אלבומי סולו, הצטרפה לגרייט מאשין כסולנית. בשנה האחרונה שבה לאולפן להקליט חומרים חדשים בעברית עם ההרכב החדש שלה – "ילדי הוודו". ילדי הוודו הם צמד נגנים צעירים ומוכשרים שנותנים לשלו רוח גבית נפלאה ודוחפים את החומרים שלה לאופק ממש מעניין. זכיתי לראות את ילדי הוודו באינדינגב האחרון וזו ללא ספק הייתה אחת מנקודות האור של הפסטיבל. חווית רוקנרול עוצמתית בעברית. שווה.   

GUNNED DOWN HORSES סוסימתים – במת ארמגדון – 23:00 – שישי 31.5

ההרכב אולי, אם כי לבטח, הכי אקלקטי ומעניין שממשיך לצמוח לגבהים חדשים בשנה האחרונה מגיע בפעם הראשונה ליערות, מאז שחיממו את דיפ פרפל [!] בשתי הופעות ברוסיה, הם לא נחים לרגע וממשיכים לכבוש במה אחר במה. נסו לדמיין את כל הסיטואצית בחייכם מלוות בפסקול רועם ובלתי-צפוי, כך המוסיקה הסינמטית והמפתיעה של סוסמתים לא תשאיר אתכם אדישים ולו לרגע אחד קטן. ההרכב התברך באחד הסולנים הוירטואוזים והמוכשרים שיצא לי לשמוע ולראות. וידי יודע להפעיל את הקהל בצורה יוצאת דופן ולהשתמש בקולו בשלל צבעים וצורות. וידי מספר סיפורים דרך השירים ולוקח את המאזין למסע תלול ובלתי צפוי. מאז שהלהקה צירפה לשורותיה גם קלידן וסקסופוניסט, כל העניין קבל טוויסט ונפח חדש ומרתק. מבחינתי סוסימתים הם הבטחה לכל מי שאוהב לחוות את ההופעה באופן הכי לא צפוי שיש, מוסיקה להרפתקנים חדי אוזן. ההופעה הכי מומלצת שאם יצא ובמקרה לא שמעתם, אז כדאי שתהיו בבמת הארמגדון בשישי בשעה 23:00.

——————————————

גבריאלה חזון:

כל פסטיבל מחדש אני מרגישה כאילו מדובר בפעם הראשונה שלי. לא משנה שקדם לפסטיבל הנוכחי 20 פסטיבלים אחרים אליהם הלכתי במשך השנים (וכל שנה נוצרים פסטיבלים קטנים חדשים כפטריות אחרי הגשם, אליהם אני גם משתדלת ללכת). וזו לא הפעם הראשונה לי ביערות מנשה. זו כבר השנה השביעית (לא ברציפות, עם הפסקות באמצע) שאני הולכת לפסטיבל הזה. כל שנה אני שואלת את עצמי – "תגידי, הפרק בחיים הזה לא נגמר מתישהו? למה את ממשיכה ללכת? לא נמאס לך?".

אני לא אשקר שהיו שנים של משבר – שאמרתי לעצמי שהתבגרתי. שאני כבר לא מתחברת לאווירה. אבל הסקרנות לגלות מוזיקה שאני עדיין לא מכירה מכרסמת בי, ואני מוצאת את עצמי שוב ושוב חוזרת לפסטיבל שאפשר לומר שאני גדלה בו ומוצאת את הדרך לנוח בתוכו, ורק להינות. כל שנה אני אוספת איתי סיפורים על הופעות שהשפיעו עליי.
הטעם המוזיקלי שלי התעצב דרך הפסטיבל הזה, וקרו המון דברים בדרך הזו. אני זוכה לראות בפסטיבל הזה חברים אותם הכרתי בהופעות, מצטרפים לליינאפ המשוגע והעמוס הזה וזוכים לכזו במה מטורפת לנגן ולהיחשף בה. ואני רוצה להיות שם כשזה קורה. זה מרתק אותי בכל פעם להיות נוכחת לשפע שצומח כאן בארץ. ואני חווה השנה שנה מאוד יפה באינדי הישראלי. מאחלת ליערות מנשה עוד שנים רבות להתקיים, ומאחלת לי – שאמשיך להינות ככה מחוויית הצפייה והאזנה למוזיקה שאני אוהבת.

ככל שמתקרבים לתאריך, ההתרגשות אצלי עולה. לבדוק שארזתי הכל, שלא חסר לי דבר. מפסטיבל לפסטיבל למדתי איך לייצר אצלי נוחות בחוויה – איך לקום טוב בבוקר, לאכול טוב, להיות רגועה, לבוא עם ראש פתוח, לשוטט, לפגוש דברים שאני לא מצפה להם.
אחד מתחביביי הגדולים ביותר – זה לייצר חוויה מקדימה לפסטיבל ולהתכונן בבית. זה לא בהכרח משפיע על החוויה עצמה בשטח, ואני תמיד לוקחת בחשבון שהרבה דברים עתידים להשתנות, אבל ההכנה השיטתית היא מרכיב חשוב אצלי.

אני אמנם משתמשת בשיטה "מיושנת", ונכון שיש אפליקציות למיניהן שעוזרות לסדר את הליינאפ, אבל לפני פסטיבל אני אוהבת להדפיס בבית את התוכניה. להקיף, למרקר, לשמוע בזה אחר זה שיר של כל אמן לפי הסדר של התכניה ולהחליט אם הוא מדבר אליי או ממש ממש לא. לכתוב הערות בצד למחשבות שעלו לי כששמעתי את המוזיקה (לאילו רגעים המוזיקה הזו מתאימה, מה אני מחפשת, מה זה מזכיר לי…). כשהדף מודפס החוויה מרגישה לי מוחשית יותר ואני אוהבת להשוות את זה בסוף הפסטיבל כשאני חוזרת הביתה. אילו מחשבות היו לי לפני שבאתי ואיך הרגשתי אחרי ההופעה.

פסטיבל זו חוויה קיצונית במידה מסויימת. שלושה ימים ושעות מרובות של התרוצצות במרחבים פתוחים זה לא דבר שאני נוטה לעשות ביום יום שלי, וזו חוויה שיכולה להיות גם מציפה מאוד (לא למצוא את עצמך מול כל השפע המוצע לפנייך), אז מצאתי שחוויית ההכנה עוזרת לי להבין יותר טוב מה אני מחפשת במקום לפני שאני מגיעה אליו.

השנה זו עומדת להיות הפעם הראשונה בה אלך לפסטיבל מוזיקה עם אחותי. שנים שאני הולכת לבד או עם חברים, אבל מעולם לא הלכתי עם בן משפחה.
עבור אחותי זו הפעם הראשונה בחייה שהיא הולכת לפסטיבל. החלטנו שזו תהיה דרך טובה לעשות את ההכנה יחד. ההכנה הזו יחד איפשרה לי במובן מסויים לחוות חוויית האזנה מחודשת דרך העיניים שלה.
עברנו על כל במה וסיפרתי לאחותי על הייחודיות של כל במה בפסטיבל בצורה שבה אני תופסת את זה.

במת השורש היא במה טובה להישען עליה, בה ניתן למצוא שמות יותר מוכרים שגם חדרו ללב המיינסטרים.
"השמות הגדולים". עבור אחותי המון דברים הם חדשים, כך שההגדרה הזו לא שינתה לה הרבה.
אני מודה שהבמה שהכי מדברת אליי וכל שנה מחדש אני מוצאת את עצמי נרקבת בה שעות על גבי שעות, היא במת הארמגדון. לא רק בגלל ששנים מתקיימת בה משבצת ג'אם הארמגדון המפורסמת – אלא כי זו במה שמאפשרת לי חפירה עמוקה במוזיקה ואני תמיד מוצאת בה הופעות לא צפויות ונישתיות. הבמה הזו היא ברכה בשבילי ותמיד עונה על החיפוש שלי אחר גילויים חדשים בפסטיבל.
קרחת היער היא במה שנעשתה מאוד מגוונת משנה לשנה, ולה פנים רבות. מוזיקה אוריינטלית מרחבי העולם לצד אמני רוק ישראלי מגוונים. ההחלטה שלי להשנה הייתה להשאיר את הבמה הזו לרגעים ספונטניים. לזמן החופשי שבין רצפי ההופעות בבמות האחרות (אם כי אודה שסומנו בה מספר הופעות שאני ממש לא רוצה לפספס, עליהן אפרט בהמשך). בשנים האחרונות נוספה גם במת העץ. במת בוטיק קטנה באווירה חמה וביתית, שנותנת תחושה של הופעות בית בשכונה. כיף שהפסטיבל ממשיך להתחדש. להקים במה חדשה אומר שיש צרכים חדשים שקיימים, ושיש התפתחות ושינוי. בצורה הזו, של הקשבה לצרכים, הפסטיבל באמת יכול לגעת ביותר ויותר אנשים ולמצוא את הבמה המתאימה להם.

אחד אחד עברנו ביסודיות על הליינאפ של יום חמישי, כל אחת סימנה דברים שדיברו אליה.
בעיגול – דברים שדיברו אליי, ובנקודה – דברים שדיברו אליה. במרקר צהוב סימנו את הדברים שהפתיעו את שתינו ושלא הכרנו כלל ואנחנו מצפות בקוצר רוח לפגוש פעם ראשונה בפסטיבל. ההתרשמות הייתה טובה, ומי יודע? אולי ההופעות האלו יהיו הפתעת הפסטיבל עבורנו.
אפרוס לפניכם את רשימת הדברים שתפסו אותנו ונימוקים קצרים למה כדאי לכם להיות נוכחים בהופעות האלו. הקשבתי קשב רב לכל המלצה שכתובה כאן, ואני מקווה שתמצאו כאן משהו חדש שלא ידעתם בכלל שאתם אוהבים.
מוכנים? אנחנו יוצאים לדרך! אזהרת שפע לפניכם.

יום חמישי 30.5

16:00-19:00 – במת הארמגדון – Youth TakeOver –

אם הכל ילך לפי התכנית, ואם נצליח להגיע בזמן אחרי סאגת הטרמפים וההגעה ליעד, זו הולכת להיות המשבצת הראשונה שתפתח לי את חוויית הפסטיבל וזו משבצת מכובדת מאוד ומשמח מאוד שמקבלת כזה נפח.יש לא מעט ספיישלים מרגשים בפסטיבל השנה, והמשבצת הזו היא אחת מהן. המשבצת הזו בעיקר מעוררת בי סקרנות. שמות שחלפו על פניי אבל עוד לא הזדמן לי לראות הופעה (Ma'apilim ו-Trace Kotik שבולטות לי במיוחד).
התארגנות של קולקטיב צעיר שנותן ספוט ללהקות צעירות להשמיע ולהישמע.
אני עוקבת אחר הקולקטיב הזה והאירועים שהפיקו במשך השנה, ואני מלאה בהערכה כלפי הקבוצה הזו והיוזמות שלה.

20:00 – במת הארמגדון – זולי והחזזיות מארח את זאב טנא –

להקה שאני לא יודעת מאיפה הם צצו, אבל אני יודעת שלי הם מתאימים בדיוק. אני חייבת את החוויה הזו בשביל עצמי. לחוות רגע ממש דפוק בפסטיבל ולהינות ממנו בכל הכוח.
עד הליינאפ בכלל לא ידעתי מי הם, והאירוח של זאב טנא במשבצת הזו קרץ לי שמדובר בחבורת נביאי זעם שאני כנראה עלולה להתאהב בהם.

כששמעתי את המוזיקה שלהם עם אחותי היא הסתכלה עליי במבט שלא יודע איך לעכל את מה שהיא שמעה הרגע. אותי זה רק הלהיב יותר. זו הופעה שצריך להיות בה.
חיפוש קצר אחר הנפשות הפועלות חשף בפניי חומרים ייחודיים במינם של מספר הסיפורים, המשורר והנואם זהר נאוה (זולי) ששני הEPים שלו הם חומרים מיוחדים במינם שלא הייתי נקלעת אליהם אחרת בלי החיפוש הזה.החזיזיות הם התגבורת ששוברת את כל מה שזולי בנה ומחרעת את זה לחלוטין למופע שככל הנראה יהיה פסיכוטי (כיאה לבמת הארמגדון).
ממליצה מאוד לחפור בחומרים שמסתתרים ביוטיוב.

22:00 – במת הארמגדון – Plastic soup –

בין השמות שדוברו הכי הרבה בקרב חבריי וכהרגלי בקודש – פספסתי הופעה אחר הופעה אחר הופעה שלהם אבל ידעתי שיומי יגיע. הדבר היחיד שידעתי עליהם, הוא שגיאגיא (גיא בן עצמי) מתופף איתם. הבנתי שאני חייבת לשים אוזן, ולא נעים לי לשתף במחשבות זימה אבל כשהדבר הזה התנגן אצלי באוזניים הגוף החל להתחמם ולבעבע. מוזיקה ממריצה ומעוררת שגורמת לחשקים גבוהים. הופעה שהולכת לבעוט עם רוקנרול לפנים של הרבה אנשים.

22:30 – במת העץ – יואב ארבל (הפתעת הפסטיבל) –

אמן שלא הכרתי, אבל בדיעבד הסתבר שהכרתי טוב מאוד שיר אחד ויחיד שלו שהתנגן אצלי דיי הרבה אך לא ידעתי כלל שזה שלו. מזל שהחיפושים מזכירים לי שירים שאני אוהבת במיוחד. כשאחותי ואני שמענו אותו, הסתכלנו זו על זו במבט מלא פליאה. מצאנו את הפנינה שלנו בפסטיבל.

שתינו התחברנו אליו. התלהבנו מאוד מההפקה של השירים שלו ומהיותו מתופף וסולן, כשסביבו כזו הפקה נעימה ומלטפת (שימח אותי לראות בין הנגנים את איתמר חלוץ – שמוכשר בתחומו ובקריירת הסולו שלו, ואת עמרי שני שמנגן יחד עם "קיקי מלינקי" ועם להקת "עבודה זמנית").

הזכיר לי במקצת באווירה המוזיקלית את תומר ישעיהו. מוזיקה שגורמת לך לחייך .

00:30 – במת הארמגדון – סירנות –

אל ההופעה הזו אני מגיעה לאחר המלצה של ידידי החפרפרת מיכאל מרליס שדיבר עליהם כאן בבלוג.יש לי חיבה גדולה להרכבים חיפאים, עיר ממנה צומחות להקות ייחודיות מאוד בנוף, והספיקה לי האזנה בודדת כדי להתאהב בקול של הסולנית נועה לוין.
מסקרן אותי לפגוש בחוץ, במופע פתוח בלב יער, הרכבים קטנים שאני בעיקר שומעת במרתפים ומאורות. הארמגדון היא הבמה המושלמת בשביל הופעה כזו

https://sirenot.bandcamp.com/releases

2:00 – במת הארמגדון – Lower splendor –

בתקווה שעוד אהיה על הרגליים בשעה הזו, אז כדי לסיים את היום הזה כמו שצריך אזדקק להופעה שתפרק אותי לחלוטין. ואין לי ספק בכלל שזה יקרה בהופעה הזו. פוסט-פאנק חיפאי כמו שרק החיפאים יודעים להכות לך בפנים.

יום שישי 31.5

היום המרכזי של הפסטיבל, אליו אנחנו נכנסים בהילוך איטי אחרי התאוששות ארוכה ממאורעות אמש ומגבירים את הקצב ככל שהיום מתקדם. לא בטוחה שאני מוכנה לכל הרצף הטוב הזה שמצפה לי.

12:00 – קרחת היער – אלון לוטרינגר –

את להקת "מורה" הכרתי לפני כשנתיים בפסטיבל אינדינגב, כשקניתי קנייה עיוורת את האלבום רק בגלל שהמוכר בדוכן של קמ"ע המליץ. חזרתי הביתה והתפוצץ לי המוח מהכישרון. מההיכרות הזו והלאה נכנסתי לרומן מתמשך שעוקב באדיקות אחר אותו איש רב פעלים, אלון. קשה להאמין לכמה פרוייקטים אדם אחד מסוגל להיות קשור. פרוייקטים איכותיים אחד אחד, בטלוויזיה או בתיאטרון. בכל פעם שאני רואה את שמו בקרדיטים, בכל מה שקשור להפקה ומיקס, אני מתמלאת אושר. איך הם זכו, אותם אנשים. זו אחת ההופעות שסימנתי לעצמי לא לפספס בשום אופן. מאז ניסוי הכלים האחרון והמצומצם שאלון ערך באולפן הקטן שלו, אותו זכו רק מעטים לשמוע, סוף סוף ניסוי הכלים הזה נחשף לקהל הרחב.
7 שנים מאז האלבום האחרון, וסוף סוף אלון חוזר ועם הרכב אול-סטארז חדש. יש בי סקרנות אין קץ למופע הספציפי הזה.

13:00 – במת הארמגדון – Blind Orchestra –

לא משנה כמה פעמים אראה את המופע הזה (מידי פעם מגיח לביקורים בארץ), זה אף פעם לא יהיה אותו דבר. הקונספט של המופע יוצר תחושה של אינסוף. מופע שיכול להתקיים לנצח. המוזיקה הנכתבת באותו הרגע, ואין .לדעת מה חבורת המפלצות עתידה לנגן. זה תמיד נגמר בכישרון רב שמתקבץ יחד על הבמה. מופע כיף ומרענן

13:30 – במת העץ – שלי לוי –

שלי היא מסוג האמנים שאם שניה אחת  אתה ממצמץ – היא פשוט נעשית גדולה יותר ממה שהיא הייתה לפני רגע.
הדרך שהיא עוברת מסקרנת אותי לאללה בכל פרוייקט שהיא מנגנת בו (והיא עובדת ללא הפסקה), בשיתוף פעולה מלא עם רותם פרימר, וכעת בפעם הראשונה – לבד. רק היא. עם החומרים שלה. צעד מאוד אמיץ, וזו התחלה חדשה ומסקרנת.
לשלי יש הפקה ייחודית, ותענוג לאוזניים לראות אותה מנגנת אצל אחרים.
זה לא רק המראה שלה שהוא שובה לב, אלא כל דבר שהיא עושה. במת העץ היא במה אינטימית וביתית שאני בטוחה שתעשה קסמים להופעה הזו. לא יכולה לחכות לזה.

15:30 – במת העץ – נדב הולנדר (הפתעת הפסטיבל) –

קשה שלא להגיב באופן רגשי למוזיקה הזו כשאתה שומע אותה. היא עושה לך חיוך על הפנים באופן מיידי. השם של נדב הוא עוד שם שעבר מעל הראש שלי ושלא שמתי בו תשומת לב מיוחדת, עד שהסתכלתי בקרדיטים: ברור שאלון לוטרינגר יהיה קשור למוזיקה היפה הזו. מנגינות ארץ-ישראליות קלאסיות ונוגות וטקסטים נאיביים מהסוג שכבר לא כל כך יוצא לי לפגוש. אי אפשר שלא להרגיש את השפעת יוני רכטר במוזיקה הזו. מוזיקה שעושה לך טוב ונעים בגוף ובעיקר מרגש שיש יוצרים שעושים מוזיקה כמו זו.

17:30 – במת העץ – 1:1 לאון פלדמן מארח את אביגיל קובארי –

אני לא יודעת אם זו עומדת להיות הופעה, או שיחה או גם וגם – אבל זה לא משנה לי כל כך. אני רוצה להיות שם. אביגיל קובארי היא אחת הזמרות להן אני מקשיבה בלופ כמעט אובססיבי בתקופה האחרונה. אני מרגישה שגיליתי אותה בהצתה מאוחרת. אני נזכרת שלפני כמה שנים, באחד מפסטיבלי יערות מנשה, חולקו דיסקים של האלבום הראשון שלה והתעלמתי ממנו. כמה שנים קדימה, אני לא מפסיקה לשים בלופ את השיר "בת זקונים" ו – "איילות" שהפכו להיות פסקול התקופה שלי. ואיזה כיף שיש משבצות כאלה, לשבת ולהקשיב ללאון פלדמן מארח.

18:30 – במת הארמגדון – נגה שלו –

מלכת הרוק. בלתי ניתנת לערעור.
נגה היא אגדה בשבילי, ומשמח אותי שהיא ממשיכה להופיע כי היא נכס לאינדי הישראלי.
לא ארחיב במילותיי, משום שכל מה שהיה צריך להיאמר ידידי דניאל שיתף בהמלצותיו, רק אומר – איזה כיף שקיימת פרפורמרית כזו כמו נגה.

19:00 – במת העץ – גיל בר הדס –

גיל בר הדס מצטרף לרשימת האמנים הארץ-ישראלים האיכותיים שוטפים את ארצנו.
לא התפלאתי ששיתף פעולה עם זמרות כמו דניאל רובין, לדוגמא. אני אוהבת את שיתופי הפעולה האלו. השפה המשותפת שיוצרת מעגלים קטנים של אמנים שמתחילים לזוז יחד בהופעות ומתארחים אחד אצל השני. גיל הוא אמן מבטיח, וטרם הזדמן לי לראות אותו מופיע. ויש לי תחושה כזו, שגיל הוא מסוג האמנים שנוגעים בך מהר וגורמים לך להתאהב בהם בלי שאתה שם לב בכלל, והופס – אתה שבוי בקסמיו.

19:30 – קרחת היער – אבי בללי וגליה חי –

גדלתי על להקת "נקמת הטרקטור", וזו תקופה אני מאוד מתגעגעת אליה ושהייתה לי למשמעותית מאוד בהתפתחות המוזיקלית. עברו לא מעט שנים מאז הפעם האחרונה בה הקשבתי להם, נותק הקשר, ואני מודה – שבכלל לא הייתי מעודכנת מה כל אחד מהם עושה היום. אם מישהו מהם בכלל בפעילות.
כשראיתי את ההופעה הזו בליינאפ הרגשתי שאני בעיקר רוצה ללכת אליה בשביל הנוסטלגיה ובשביל לשמוע את גוון הקול של אבי אליו לא הקשבתי שנים. יש לי תחושה שתהיה הופעה מאוד מיוחדת, ועבורי לפחות – היא תהיה יחידה במינה. אולי הגיע הזמן לבדוק באמת איפה עוד אוכל לתפוס אותם בהמשך בתקווה שהוא ממשיך להופיע…

21:30 – קרחת היער – נו פרשר לאב –

אחרי האינדינגב האחרון, והמופע הייחודי של ג'משיד & רובין & מלמוד שהיה בלתי נשכח וזה היה מופע מיוחד שנתפר לשם הפסטיבל, הייתה לי תחושה שאראה טרנספורמציה נוספת של חבורת נשים מוכשרות, אבל מי חשב על הסדר גודל הבא:
פלורה, קמה ורדי, רחל ירון, נויה עדר, דניאל רובין, אלכס משה, קרן טננבאום ואביגיל קובארי יחד כלהקה.
הקשבתי לאירוח של קבוצת הענקיות הללו בתכנית "הנה מה טוב" של איתמר ברנשטיין ברדיו הקצה, וזו היה תכנית שכל כך נהניתי להקשיב לה. על הדרך בה ההרכב הזה נבנה (דרך סדנאת כתיבה משותפת) ועד ההחלטה לעשות מזה אירוע שיא במיוחד לפסטיבל.
אין לי ספק בכלל שההופעה הזו היא ההופעה עליה ידברו הכי הרבה כשהפסטיבל ייגמר, ואני בטוחה שהמופע הזה יהמם לא מעט אנשים.
איזה יופי שהרכבים כמו זה פשוט נוצרים. כמה יופי על במה אחת.

22:30 – במת העץ – טל פוגל –

טל פוגל היא מוזיקאית אהובה עליי מאוד, שכבר המון זמן לא ראיתי אותה בהופעה וזה אף פעם לא מספיק לי. איזה כיף שטל חוזרת לבמה עם חומרים חדשים. מחכה להקשיב להם בקוצר רוח.

23:00 – במת הארמגדון – Gunned Down Horses –

סוסימתים הם להקה שהכרתי בשנה האחרונה ואני כל כך שמחה שזכיתי להכיר אותם. נחשפתי להופעות מצויינות שלהם במהלך השנה בפורמטים שונים. להקה שאפשר ללמוד ממנה המון על עבודת השטח הנפלאה שלהם בארץ ובעולם ועל איך לייצר תקשורת בריאה וטובה מול הקהל שלך בכנות מירבית.
סוסימתים להקה גדולה שלא מפחדת להתפוצץ על הבמות שהיא מקבלת. נותנת הכל. וידי, סולן הלהקה, בעל קול מיוחד שמשלב שירה אופראית ההופכת אותו לכוכב רוק יחיד במינו.

אני כבר מחכה ליום בו אכתוב על הלהקה הזו בהרחבה, והיום הזה הולך להגיע ממש בקרוב, כי יש הרבה מה לספר עליהם. הופעה שלהם היא לא דבר ששוכחים מהר.
מאחלת לכל מי שייחשף אליהם – שיהנה מאחת ההופעות המרשימות של הפסטיבל.
הלהקה הזו היא תגלית השנה מבחינתי, ואין לי מושג לאיזה עוד רמות ההופעה שלהם יכולה להגיע.

מאיה כהן שלו:

יום שבת, ה 13.4.19:
נסעתי לבד לטבעון. בחלק של ה"לבד" לא השקעתי יותר מדי מחשבה. היינו אמורות לנסוע שתיים, היא נאלצה לפרוש, אז נסעתי בלעדיה. כנראה שפשוט כי בשלב של הפרישה כבר הרגשתי שאם אני לא אצא מתל אביב אני אתפוצץ. השבועיים הראשונים של אפריל היו מוזרים ומבלבלים ועם זאת שגרתיים באופן מעיק. הכל היה מעייף ומגעיל ועצוב , העיר חנקה וחנקה עד שכמעט לא נשאר אוויר ואני הרגשתי שאני חייבת לצאת ממנה, אפילו ליום בקושי ולבד לחלוטין. לקחתי מצלמה ושני ספרים, לשני מצבי רוח אפשריים.

כל הנסיעה התאפשרה בכלל  כי יומיים לפניה גיליתי שאחי גיא נוסע לחברים באזור בשבת בבוקר, לא חשבתי על שום דבר מראש, לא תכננתי כלום ולא מצאתי תוכניה באינטרנט. בבוקר של הנסיעה התחלתי לפקפק בעניין אבל היה מאוחר מדי לבטל.

בוקר

בעצם אין הרבה להגיד על הבוקר, כשהגעתי הוא כבר היה בתהליך הפיכתו לצהריים והעברתי אותו בעיקר בשוטטות ברחובות הקטנים של היקום המקביל הזה. הלכתי בלי מטרה, אם ראיתי שביל הלכתי בו, אם ראיתי גרם מדרגות ירדתי בו. לא חיפשתי משהו מעניין או מרגש. סתם רציתי לראות. וידוי כנראה משמעותי שלא עלה בפתיחה הוא שלמעשה נולדתי בטבעון, שהיא מין מקום מוזר כזה שגדול מכדי  להיות מושבה וקטן מכדי להיות עיר. היא איפשהו באמצע וזה הופך אותה למקום קצת משונה לקיים בו פסטיבל. החלק הכי מוזר הוא שאין מפה. כלומר, יש מפה, אבל היא לא באמת מתפקדת כמפה לכל מי שלא חי באזור, אין בה מרחקים מוגדרים בין מקום למקום ולכל מקום יש כינוי, כזה שלא יתקבל בגוגל מפס. כשעזבנו את טבעון הייתי קטנה ועברו מאז אחת עשרה שנים, אני לא מתמצאת. ככה שדי בהתחלה היה לי ברור שלא אצא מעבר למרכז עם נטייה קלה  דרומה/צפונה אם אני לא רוצה לאבד את עצמי.

צהריים

התיישבתי על הדשא ליד קפה לואיז עם התוכניה שסוף סוף מצאתי. זיהיתי כמה להקות שאני מכירה אבל רוב האירועים לא נראו כמו משהו שאוכל להשתחל אליו בחינניות. לרוב המקומות גם לא לגמרי ידעתי איך להגיע. חוץ מזה, מוזיקה ויוגה אלטרנטיבית לא היו בין הסיבות שנסעתי. נסעתי בין היתר כדי לצלם, אבל די מהר הבנתי שאין הרבה לצלם בטבעון. היא פתוחה ולא עמוסה, סטטית שכזאת, לא מלאה ביותר מדי התרחשויות. היה חם נורא ולא מאוד נוח להסתובב עם תיק גב מלא ומצלמה כבדה.

בינתיים בקפה לואיז הייתה הופעה של להקה לא מוכרת שניגנה בעיקר קאברים באנגלית. באמצע אחד השירים מגיעים שני שוטרים ועוצרים את ההופעה בגלל תלונות על הרעש. המתופף מדבר איתם איתם והסולנית שואלת ביאוש ואולי בצחוק אם יש מתופפת בקהל. ואכן אחרי כמה רגעים בחורה אנונימית מהקהל הדליל נחלצת לעזרתה במפתיע ("את יודעת לנגן? – כן .את מכירה אותנו?- לא".) .כבר הייתי בדרך החוצה  אז לא ראיתי איך נגמר הסיפור.

בשנים שגרנו בטבעון עברנו בין ארבעה בתים בארבעה רחובות: החורש, השושנים, יזרעאל ורבין. לא מצאתי אף אחד מהם אבל כן נקלעתי להופעת ג'אז באיזו חצר אחורית. עמדתי שם בין הזוגות והמשפחות ועוד אנשים שלא הכרתי וניסיתי להיטמע, אבל די מהר הבנתי שרוב הסובבים מכירים את המופיעים. הסולנית החמודה סיפרה שזה הבית של ההורים שלה.

אנשים בפסטיבל רגועים ולא מעשנים לך בפרצוף. כמעט כולם עם ילדים קטנים, או עם כלב. או עם ילדים קטנים וכלב. השעה הייתה חמש בערך, התיישבתי באחת מתחנות האוטובוס המשונות  עם המושבים הכתומים ואכלתי תפוח. המקום היה שומם, בהמשך המדרון לא היה דבר מלבד בתים פרטיים ושמים.

ערב

חזרתי לאנדרטה, שהפכה למעין נקודת ציון במהלך היום (יש מצב שלא משנה לאן תלכי בסוף תגיעי לשם פשוט) ליד הקליידוסקופ היה פרפורמנס משולב של מוזיקה ומחול, ז'אנר שמצד אחד אני אוהבת מאוד ומצד שני מתביישת להגיד שאני אוהבת מאוד מפחד לצאת הו כה תל אביבית -בית ספר לאומנויות. הגעתי באמצע אבל לפי מה שהבנתי הרקדניות עטופות כמו מומיות בחוטים כמו אלה שעל הקליידוסקופ ופושטות אותם תוך כדי ריקוד בזמן שלהקה מנגנת מאחוריהם, גם אחרי ההתפשטות מהחוטים הן המשיכו לרקוד, כנראה במין אלתור ולא לפי כוריאוגרפיה. שם באמת הצלחתי לצלם, וגם נזכרתי שזה מדיום התיעוד הכי טוב בחיים וגם הדרך הכי טובה להתבודד בלי להיראות או להרגיש משונה. כל המופע מאוד מצא חן בעיני וגרם לי לתחושת נוחות שכזאת, לא יודעת להסביר. אחרי שהוא נגמר התיישבתי על הדשא לעבור על התמונות. גיא התקשר להגיד שהוא יוצא לתל אביב ואם אני רוצה טרמפ חזרה זו ההזדמנות. אבל היה נעים, בדיוק הגיע השלב של השקיעה ולא היה חם או קר מדי. אמרתי שאקח אוטובוס יותר מאוחר. הוצאתי מהתיק את  אחד הספרים שהבאתי איתי וישבתי שם כמה דקות בזמן שאב ושני בנים שיחקו בפריזבי מעל הראש שלי. אנשים עברו ודיברו או ישבו על שמיכות על הדשא. הייתה אווירה של סיום. השעה הייתה כמעט שבע ואני התחלתי ללכת לכיוון המרכז להופעה של סרג'נט כרוב החמודים תמיד שהופיעו בשעה לא מאוד סימפטית.

הדרך לתחנת האוטובוס  לתל אביב הייתה חשוכה ושוממת והרגשתי כמו  בסרט אימה אמריקאי. גם התחנה התרוקנה בהדרגה ואני דמיינתי את הכותרות על חטיפה בעיתון של יום ראשון.  הסתבר שגם נהגי האוטובוס בצפון אסהולס כמו בתל אביב ולא עוצרים בתחנה שלהם, אז נאלצתי לחכות שעה וחצי לאוטובוס של עשר. הגעתי הביתה באחת עשרה וחצי בערך, ראיתי שידורים חוזרים של האוס ובסוף הכרחתי את עצמי ללכת לישון כי למחרת לימודים( כן, בחופש).

ולסיכום

אני מחשיבה את עצמי כתל אביבית ומוזר לי לחשוב שנולדתי במקום הזה. אני לא חושבת על טבעון באופן סנטימנטלי ולא ציפיתי לתחושת שייכות מיידית או להתעוררות פתאומית של זכרונות מודחקים. אבל אפילו שאני אדם נטול חוש כיוון לחלוטין (ממש לא מזמן הלכתי לאיבוד בדרך מכיכר רבין לרחוב סירקין) בכל זאת תמיד הצלחתי לחזור למקום שהגעתי ממנו גם אחרי התפתלויות ברחובות הקטנים. כשהסתובבתי במרכז הרגשתי נינוחה באופן שלא אופייני לי, כשהלכתי במדרון לכיוון השומקום אפילו הרגשתי עיקצוץ של נוסטלגיה.

אנשים חייכו אלי כל הזמן, בין אם כשנתקלתי בהם, כשצילמתי או כשסתם הסתכלתי עליהם יותר מדי זמן. לא בפלרטטנות אלא במין ידידותיות בסיסית. קונספט שלא תפס במקומות אחרים. בנסיעה הלוך חשבתי לעצמי שגם אם ארגיש לבד בטוח שאתקל בחברים. בדיעבד שמחה שלא.

חוצמזה? רק דברים שנורא משמעותיים בראש שלי ועוברים משעממים במילים (ניסיתי, באמת) . כמה וכמה חצרות פרטיות שכמעט נכנסתי אליהן בטעות. העובדה שהתקשרתי לאמא שלי כמה פעמים על תקן גוגל מפס או סתם כי הרגשתי לבד. והלבד, שבכלל אני לא רגילה אליו ככה, אבל היה בו משהו נורא משחרר, לא הייתי צריכה להספיק לשום מקום, לא הייתי תלויה או צריכה להתחשב באף אחד אחר, לא הייתי במירוץ הקבוע נגד הזמן שאין לי.

קצת מצטערת שלא הלכתי רחוק יותר אבל בתור בריחה זמנית מהמציאות המטרה הושגה. בינתיים החיים חזרו לשגרתם, קצת פחות מעיקה.

——————————————————————-

גבריאלה חזון:

השנה התחלתי ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בית הספר מפגיש אותי עם כל מיני דמויות מעניינות שמלמדות אותי. אחת הדמויות המעיינות האלו הוא יונתן לוי. אדם רב פעלים, שלא הכרתי אישית אבל הכרתי מספר יצירות בימתיות שלו. רק כשהתחלנו ללמוד איתו – דברים החלו להתחבר לי. לא ידעתי שכל כך הרבה דברים שאני מכירה קשורים אליו. טקסטים, מחזות, שירה.  יונתן לוי אדם בדרן. יש לו יכולת לסחוף אחריו אנשים, במין "מיסיונריות" שמלאה בחן וקסם אישי.

כבר בתחילת השנה, כשכולנו עוד גוזלים שוקיסטים, יונתן שיתף אותנו בפסטיבל פרי יצירתו שהקים – פסטיבל שייח אבריק. על הפסטיבל שמעתי, ואף דירבנתי לא מעט מהחברים שלי ללכת על אף שלא יכולתי ללכת בעצמי. שנתיים רצופות שלא הסתדר לי להגיע לשם, אבל האמנתי מרחוק ברעיון ותמכתי בו. כשיונתן דיבר איתנו על הפסטיבל, הרגשתי חזק בפנים שלדבר הזה אני רוצה להיות קשורה בכל דרך שרק אמצא להשתלב בה.

אני עוברת שנה מאוד מעניינת ומוזרה. שנה שבה התנתקתי ממעגלים מסוימים שהיו לי מאוד משמעותיים אבל משהו בי לא מוצא יותר את המקום שלו בתוכם. ועדיין, אני לוקחת איתי דברים שצברתי מכל החוויות האלו. האנשים לא נעלמים ויקרים לליבי, והחיים מפגישים אותנו בשבילים אחרים. הנקודות מתחברות בסופו של דבר. אני חיה בעולם מצומצם מאוד של אנשים יוצרים, ויודעת שנשוב וניפגש.

היו לי כל מיני פנטזיות סביב הפסטיבל הזה, איך להשתלב לו. פנטזיות שלא היו ריאליות בגלל ריבוי משימות בלימודים, שלא הותירו לי אפשרות להתארגן ולגרום לדברים שרציתי לקרות, אבל המשכתי לחפש את הדרך – איך אוכל לתרום לפסטיבל מבפנים, בדרך שלי.
זה יותר חזק ממני. בפסטיבלים שאני מאמינה בהם, אני רוצה להרגיש קשורה, והעשייה מחברת אותי. לא לבוא רק כאורחת וצרכנית (שגם הצרכנות מהווה תמיכה, ואין בי זילזול לרגע. זה חלק מכל החשיבות של הפסטיבל הזה. זו אני וההתמכרות שלי להרגיש חלק בפסטיבלים בשביל ההנאה הפרטית שלי).

אחד הדברים שגרמו לי להיסחף אחר האירוע, זה שבאמת הרגשתי שאין שום דבר שמונע ממני לקום ולעשות, וכל מה שצריך זה לבקש. יש רשת ענקית של אנשים שיעזרו לייצר את החיבורים הללו של מה שאזדקק בו. כל מי שרוצה להירשם נרשם ואין סינון לתוכן. אירוע מהעם אל העם. אתה צריך לדאוג להפקה שלך, אבל אתה גם מגובה ויש מאחורייך אנשים שרק מחכים לעזור ורוצים לדעת איך.

ככל שהתקרבנו בימים, כך קיבלתי משימות קונקרטיות בשלט רחוק, לדאוג לחיבורים בין אנשים. טרמפים, מקום לישון. לדאוג למקום, לאסוף מפתח. סף הריגוש שלי עלה ורק חיכיתי כבר להגיע.

יום רביעי, 10.4.19

הגעתי לטבעון מירושלים בתחבורה ציבורית. גוגל מאפס הפך להיות החבר הכי טוב שלי מרגע הנחיתה שלי, כי לא ידעתי להעריך מרחקים בתוך המקום החדש והגדול הזה שכף רגלי לא דרכה בו מעולם. הרגיש לי כמו יקום מקביל מהעיר הגדולה. כוכב אחר בו הקצב עובד אחרת. הייתי צריכה לתת לזה רגע לשקוע.
חיפשתי תוכנייה, ופגשתי חבורת של נערות בדרך. שאלתי אותן איפה אוכל למצוא אחת כזאת, והן כיוונו אותי לחומוס מומוס, שם בוודאות יהיה. שוטטתי מספר דקות עד שהגעתי למקום. האווירה בו מיד כבשה אותי. מקום צבעוני וחמים. בעל הבית קיבל אותי בחיוך. היה קנקן תה חם לאורחים וזאת כבר הייתה התחלה טובה. לא ידעתי לאן פניי, וגם ככה חיכיתי לחברים שהיו בדרכם עד שנגיע לדירת האירוח שלנו, אז נשארתי שם. יצאתי אל החצר הגדולה, שם התרחש ערב הקראת שירה של כתב העת "המוסך". בעבר הייתי הולכת הרבה לערבי הקראת שירה והתעסקתי בזה יותר, וזה דבר שנפסק בשנים האחרונות עקב גלישה לתחומים אחרים (למרות שמידי פעם יוצא שאני מתגנבת לערב הקראה מזדמן להקריא בו שיר-שניים). החוויה הייתה לי מעט זרה והייתי צריכה להתרגל לפלטפורמה הזו מחדש, אבל הצלחתי להישאב לזה חזרה. מצאתי הרבה עניין בכל מקריא.

לאחר הערב שוחחתי מעט עם חבר אותו מצאתי בין האנשים בקהל, שבת זוגתו – הדר לוטן – הקריאה כמה משיריה. התחברתי לגוון הקול הייחודי שלה. כשהיא הקריאה היה לי מאוד קשה להתעלם מכמה שזה נגע בי.
דיברנו על שירה עכשווית ועל מציאת הצבע הייחודי שהוא חלק מכל חוויית ההקראה. זה הזכיר לי נשכחות, והיה נעים להיזכר בזה.

משם נסעתי יחד עם חבר אחר לכיוון קפה לואיז. זה היה הטרמפ הראשון שלי בפסטיבל, מוטיב שעוד יחזור על עצמו ביומן המסע הזה. כי עם כל הכבוד לתחבורה הציבורית של המקום, הטרמפים היו אחת התקוות היחידות שלי להצליח באמת לזוז בתוך המקום הענק הזה. בתחבורה הציבורית זה לקח כפול מהזמן.

נפלתי על הופעה ששמה לא הוזכר בתוכנייה, וכנראה נכנסה באופן ספונטני. היה דיי ריק, ומספר אנשים ישבו על המחצלות והקשיבו. אנשים מבית הקפה הצמוד לרחבה הפנו את ראשם והאזינו למה שקורה ממש לידם. הלהקה נתנה את כל הכוח שלה, הייתה רצינית ועמוק בתוך המוזיקה וזה דבר שמאוד הערכתי. גם כשהיה מאוד דליל.

החברים הגיעו. התארגנו לנסיעה לכיוון הבית של המארחים שלנו, ג'נג'ה וגאיה. לפני הפסטיבל יונתן לוי חיבר אותי לג'נג'ה שאמר לי כי הוא זקוק לתגבורת בתאורה ובסאונד, תחום שאני מנסה ללמוד ומחפשת הזדמנויות, ופסטיבל שייח אבריק נתן לי את ההזדמנות הזאת. להיות בלי ניסיון ועדיין להרגיש חלק. רק צריך לרצות (ג'נג'ה היה אחראי על כל התחום ושלט ביד רמה בכל הבמות בפסטיבל).

התארחנו בביתם הצנוע, והם קיבלו אותי ואת חבריי בסבר פנים יפות על אף שהגענו אליהם ממש מאוחר בלילה עקב עיכובים בדרכים. גאיה ואני גילינו כי אנחנו מכירות מלפני, ולא הבנתי את זה מהתכתובות עד הרגע שנפגשנו. צחקנו בקול. העולם באמת קטן, והכל מצטמצם לטבעון. זה היה רגע מבדר מאוד. המון זמן שלא היה לי אירוח כזה, והפסטיבל פתח לא מעט בתים בעבור האנשים שהגיעו מבחוץ כדי לחוות את חוויית הפסטיבל. הקצו פארקים לפתיחת אוהלים לכל המעוניין והפנו לבתים מארחים. זה ממש לא מובן מאליו, והחזיר אותי לתקופת קאוצ'סרפינג. דבר שלתחושתי קצת נעלם מהעולם.
חווית האירוח הזרה, של אנשים שפותחים לך את הבית, זה לא כמו להתרסק אצל חברים. הרגע הזה לפני שהגענו ליעד שלנו הרגיש מעט כמו משחק מחשב. לקבל כתובת ולהגיע אליה כשאין לך שמץ של מושג לאן בכלל אתה מגיע.

נסחפנו לשיחה אל תוך הלילה. דיברנו על הפסטיבל ועל המהות שלו. ג'נג'ה דיבר על כך שאין לפסטיבל הזה פירמידה שבסופה יש מישהו שמקבל את כל הקרדיט. זה דבר שההמשכיות שלו מתגלגלת מאחד לשני, וזה סוד הקסם. זה דבר שהיה לי מאוד נעים לשמוע. הרגשתי שהתאכזבתי לא מעט מקהילות ומאירועים בגלל ענייני אגו. ונראה שהפסטיבל, שבסך הכל בשנתו השלישית, הגיע לסדר גודל מטורף ועובר טרנספורמציה כל פעם מחדש בהתאם למי שרוצה לקחת חלק. בשבילי, זה דבר מהפכני שחורג מאוד מהמון אירועים שאני מכירה.
אין לדעת אילו פנים הפסטיבל הזה יקבל בשנים הבאות שלו, אבל לחשוב שרק שנה שעברה היו "רק" 300 אירועים, והשנה היו מעל (!!!) 700 אירועים, כולל אירועים ספונטניים שמתרחשים בלי שאנחנו יודעים בכלל, זה דבר מטורף שהוא בכלל קורה.
התארגנו לשינה וחיכיתי בציפייה כבר ליום הבא של הפסטיבל.
שייח אבריק התחיל.

יום חמישי, 11.4.19

קמנו כל החבורה יחד אחרי שינה טובה. לא היה סדר יום ברור, אבל התעוררנו מוקדם כדי להתחיל להתאפס על המקום החדש. ג'נג'ה כבר מזמן הלך לעבוד. אני ידעתי על עצמי שלוקח לי יום נחיתה כדי להרגיש חלק מהמרחב. אכלנו ארוחת בוקר טובה יחד עם גאיה ושתינו קפה חם מהמקינטה שהבאתי יחד איתי לפסטיבל. שמחתי שמצאתי דרך לתת מעצמי קצת כדי להודות על האירוח. אחרי שיחה טובה, יצאנו החברים ואני לבצע את המשימה הראשונה שלנו – והיא לאסוף מפתחות מאחד הגנים שיהווה מקום לישון בעבור מי שיזדקק.
המשכנו לשוטט. פגשנו בדרך איש נחמד שבילה יום מחלה יחד עם הבן שלו. שוחחנו על הורות, ובשבילו זו הייתה הזדמנות לתת יותר תשומת לב לילד. להסתובב ולהסתכל על טרקטורים ולהירגע. חיפשנו מקום נחמד לשבת, והוא הציע לנו לשבת באנדרטה ואף הגדיל לעשות ולקח אותנו טרמפ למקום. זו הייתה מחווה מקסימה, ורגע נפלא. ליפול לכזאת שיחה עם אדם שפגשנו זה עתה.

ישבנו שם כמה שעות. לא בטוחה אפילו כמה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה בה ישבתי בפארק ונהניתי ככה מהשמש. אמנם עוד לא נפלנו על אירוע, אבל כל זה לא היה משנה. התמסרתי לרגע הזה, זה רגע קטן שאזכור לעוד הרבה זמן. רגע שאני צריכה ליישם גם בחיי העיר, ולא רק בחופשות, כמו שהפסטיבל הזה גרם לי להרגיש. באמת הייתי בחופשה. חופשה מלאת עשייה, שבתוכה התמסרתי גם אל ה"כלום" שבשיטוט בתוך מקומות זרים.
באנדרטה היה את מיצג הקליידוסקופ הענק, בו יצרו כל עוברי האורח משולש מקושט. ראיתי את הקליידוסקופ ממש בתחילתו, וזה היה מעניין לראות עבודה בתהליך. כמה צבעים מתווספים כל כמה שעות שאתה חולף במקום.

נהיינו רעבים. היה באיזור דוכן של רובין פוד, אוכל שכל כולו נעשה באהבה מאוכל שהיה עתיד להיזרק,  וחשבתי שזו תהיה דרך טובה לעשות הפסקה מהיום ולקבל קצת כוח להמשך. יצא לי לשבת פעם אחת במסעדה של רובין פוד בחיפה והייתה לי שם חוויה חיובית ונעימה. היו עליי 7 וחצי שקלים. התחבטתי עם עצמי והרגשתי רע שאין לי הרבה לתת להם. כל שהיה לי זה אוכל שהבאתי מהבית שהיה מחושב, וכסף לנסיעות.

הרגשתי לא נעים, וקיבלתי חיבוק אוהב מהשף של רובין פוד שאמר לי שזה בסדר. שאני אשים רק כמה שאני יכולה. זה היה רגע מאוד מרגש בשבילי. וזה גרם לי לחשוב, מה זה אומר להיות אדם נזקק? לרוב, אנשים שבאמת זקוקים למשהו יתביישו להודות בזה, ולא יבקשו עזרה. לא ידברו על הבעיה. האם אני נזקקת?
רציתי להגיע לפסטיבל, כי הרגשתי שזה אירוע חשוב שאני רוצה לחוות ולהיות בו והגעתי אליו עם המגבלות שלי. לא ראיתי בכלל באופציות את האפשרות לפספס את זה. ושמחתי שרובין פוד איפשרו לי להרגיש בנוח עם מה שהיה לי לתת באותו הרגע. הייתה לי ארוחה כל כך טעימה ומספקת.

המשכנו בתחבורה הציבורית. רצינו ללכת לסדנא, ובסוף וויתרנו וחיפשנו מה יש קרוב וראיתי שמתקיימת תערוכת תאורה במגדל המים. דבר שמאוד סיקרן אותי. מגדל המים היה ממש במרחק הליכה. נפלתי על תערוכת גופי תאורה של קרן נחושתן. אישה צבעונית ומעניינת. מגדל המים היה לוקיישן מרתק ומיוחד. אפשר היה לצלם שם סצנה לסרט עתידני. יכולתי להיות שם שעות. הסתכלתי על העבודות המיוחדות שלה ונפעמתי מהייחודיות של השפה האומנותית שלה. מאוד שימח אותי ההזדמנות להיחשף לדברים שמעולם לא יצא לי לחוות ולהתעניין בהם.
הרגשתי כי לא משנה לאן אפנה, אתקל בהפתעה.
נפרדתי לשלום מהחברים שנסעו חזרה לירושלים, ונותרתי לבדי.

נסעתי לעזור לג'נג'ה בכפר הקרקס, שהתקיים בחטיבת הביניים אורט. זזתי לחלק אחר שעוד לא הכרתי בטבעון. גוש נפרד ומרוחק. בניסיון להבין איפה המופעים המדוברים, חיפשתי את דרכי במבנה הגדול והמפואר עמוס השבילים הזה. התרשמתי מכל מבנה אליו הגעתי. כל מקום בטבעון הוא מקום עם פוטנציאל, יכול לשמש כבמה. אירועים צצים מכל עבר, ואין גבול לאפשרויות. טבעון מקום מיוחד, שהרגשתי שזה לא משנה בכלל לאן אתה הולך. הכל מלא ביופי.

ואיזה אדיר זה להרים במת קרקס בתוך מדשאה ענקית של בית ספר. ניסיתי לדמיין את עצמי תלמידה במקום. איך זה לגדול בתוך ג'ונגל. לצאת לשחק בהפסקות בתוך כל הירוק הירוק הזה. ג'נג'ה הפקיד בידיי מחשב תאורה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנסיתי בזה. היו בסך הכל 4 פנסים, שכולם נשלטו על ידי 4 ערוצים, והיה לי מעט זמן להתאמן על זה לפני ההופעה.
היה מופע קרקסי של הליצן רומן קוייפמן. הרגשתי המון אחריות, שכל צבע שאני בוחרת צובע את הסצנה בצבע אחר וגורם לאלף תחושות שונות, אבל אני מודה שעם כל הפחדים – נהניתי לעשות את זה, ושמחתי על ההזדמנות שהייתה לי. להתנסות בזה לראשונה.

משם תפסתי טרמפ מהחניה עם בחור חביב שהיה חלק מבמת הקרקס. עברנו בביתו, דרך קיבוץ לא רחוק מטבעון, לעצירת קפה קלה. רציתי להספיק להגיע בזמן להופעה של להקת "נשמה", אבל הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שלא משנה מה – שאאפשר לעצמי להינות מהספונטניות ומהמפגשים שהפסטיבל מביא איתו. זה לא פחות חשוב מהתכנונים.

הוא היה בעניין ללכת יחד להופעה ונסענו אל הבית בו התרחשה ההופעה שהייתה על גג פרטי. זה גרם לי להיזכר במסיבות בית של יום שישי בירושלים. אווירה צ'ילית ורגועה. חוויה אחרת משאר ההופעות הפרועות שיצא לי לראות את "נשמה" מופיעים בהם, אבל עדיין היה מחשמל.

חשבתי לעצמי – איזה קולים האנשים של טבעון. אנשים שאוהבים לחגוג. בכל הגילאים. אנשי משפחה, ולא רק צעירים.
פגשתי סוף סוף חברות מהלימודים שהצטרפו אליי והייתה שמחה גדולה שכולנו שם יחד.

כשההופעה נגמרה, שאלתי חבר אם הוא ירצה להצטרף אליי להופעה של "טוניק קלוניק". התחילה מסיבה מיד בתום ההופעה, ורקדנו יחד כמה שירים, והמשכנו לתחנה הבאה. צחקתי ביני לבין עצמי שלא משנה כמה תוכן מטורף וחדש יש בתוכנייה – אני לא יכולה לוותר על הלהקות שאני מכירה, כי אני סקרנית איך תיראה ההופעה שלהם בפסטיבל שכזה. בסוף כנראה תמיד חוזרים למוכר ולאהוב…

אני לא יודעת לאן הגעתי, אם זה היה בית פרטי או מקום אחר, אבל נכנסתי אל תוך חצר ענקית מלאה במקומות ישיבה. נראה לי שזאת הפעם הראשונה שראיתי את טוניק מופיעים במופע ישיבה, וסיקרן אותי איך זה יעבוד שם.
"טוניק קלוניק" מייצרים חוויה של מופע, שעבד טוב עם הבמה שהם קיבלו. הקהל צחק ונהנה. המשכתי בתפקידי, והתפרצתי שוב אל תוך השיר "האהבה שלי מתה", דבר שמצחיק בכל פעם שהוא קורה ומשעשע לראות את התגובות של הקהל אל הצעקה הזו.

לאחר ההופעה פגשתי עוד חבר, שסיפר לי שקיבל דיווח על מסיבה בתחנת הקמח, וחברתי אליו. כשנכנסנו הייתי בהלם מהמקום. עוד מקום יפה. הרגשתי שאני עומדת להשתגע מכל היופי הזה. תחנת הקמח הרגישה מעט כמו מבוך, בו היו פניות שהובילו לחללים בתוך חללים שהיו עצומים. ואם זה לא היה מספיק, אז הייתה את הרחבה בקומה העליונה שם היה תיקלוט של די.ג'יי דיאנה. לא היו הרבה אנשים והיה הרבה מרחב לרקוד. עברתי בין החללים. היו תערוכות הדפסים, והקרנות של ווידאו ארט, ומקום לשבת וסיפריית השאלת ספרים. אני חובבת מבנים נטושים, אליהם יוצקים תוכן תרבותי מלא אופי. בהמשך השיטוט שלנו בתוך המבנה הזה נכנסנו לעוד חלל ענק, בו היה בר וחשבתי לעצמי שזה חתיכת מקום לפתוח בו דבר כזה, והנה – אנשים יושבים שם.
הייתה מסיבה טובה, ובלי ששמתי לב – מצאתי את עצמי הולכת לישון ב-5 בבוקר אחרי רצף של חוויות לא הגיוניות.

יום שישי, 12.4.19

לקח לי חצי יום להתאושש ממאורעות מיום חמישי. קמתי רק ב-13:00, וזה עוד לאחר התגלגלויות במיטה בניסיון לגרד את עצמי, אך ללא הצלחה. קצת גמרתי את עצמי ביום חמישי ועכשיו אני מתמודדת עם התוצאות. זה באמת פסטיבל, עם כל האינטנסיביות של פסטיבל, אפילו שזה מתעתע ומתקיים במקום אורבני והבית תמיד בהישג יד – אתה נמצא רוב שעות היום בחוץ, ומדלג בין הגושים השונים שנמצאים במרחקים גדולים זה מזה, ובלי שאתה שם לב אתה מוצא את עצמך הולך לישון ב5 בבוקר כי קשה להפסיק את רצף ההתרחשויות.

הייתי בהופעת בלוז בקפה לואיז ומשם הלכתי לקונסרבטוריון לרצף הופעות של "מינוס אפס" ו"קיקי מלינקי". אני חושבת שזו הייתה אחת הבמות המפוספסות בפסטיבל, וחבל.
היה מזג אוויר כל כך טוב בחוץ, והיה לי מוזר שההופעות מתקיימות במקום מקורה בשעות היום.
מה גם שלא הייתה תאורה כלל במקום, וההופעות התקיימו בצורה חשוכה. היה מעט קהל אבל ההופעות היו טובות. רק התבאסתי קצת בשבילם שככה זה יצא.

ג'נג'ה שלח לי דיווח מצב שמאוד כדאי לי להגיע ב-16:30 לדשא של בן גוריון כי עומד להתקיים מופע טרייבל מטורף, אז המשכתי לדרכי. פגשתי את חברותיי מהלימודים, וזכיתי לראות דשא מפוצץ באנשים. קהל אחר. סוג האנשים שהולכים למעגלי שירה מקודשת, אבל לא רק.

חשבתי על המגוון העצום של הקהלים שנמצאים בפסטיבל הזה. שייח אבריק הוא אירוע שפונה למגוון של אוכלוסיות וקהלים, להיפים וליאפים, ומצליח לחבר את כולם. זה היה מעניין לזוז ממרחב למרחב ולראות איך קבוצות האנשים משתנות. כל אחד יכול למצוא את התוכן שמתאים לו ושמעניין אותו. המופע התחיל, והקהל היה בטירוף. האנרגיות בערו בכולם. להסתכל על הכמות, ורק לדמיין שמעבר לכמות הלא נתפסת הזאת של אנשים שנמצאים כאן בדשא נמצאים עוד אלפי אנשים בחלקים השונים של טבעון, ריגש אותי מאוד. ולא להאמין שכל זה תוך 3 שנים.
תפסתי טרמפ וחזרתי לקפה לואיז, למופע המחווה לביטלס של חבורת המפלצות – נדב הולנדר, עוזי רמירז, אלון לוטרינגר יוני הלוי ונהדי לזר.

הגעתי בדיוק לשלושה שירים, ולצפות במחזה הזה עם כניסתי לשם – של אנשים שיושבים על המדרגות, וצופים מלמעלה, ומאחורי הגדרות ומאחורי המכוניות – השאיר אותי חסרת מילים. אותה כמות הייתה לפני רגע בדשא של בן גוריון. מעט התבאסתי שלא הספקתי יותר מזה, אבל עצם הרגע של להיכנס לפיצוץ אוכלוסין הזה זאת תמונה שתיחרט לי בראש לעוד הרבה זמן. הקהל רצה הדרן, אבל חבורת המפלצות השאירו את כולם עם טעם של עוד.

יצאתי לסיבוב שוטטות עם חבר, מנסים להבין לאן פנינו בהמשך. הוזמנו לארוחת שישי והצטרפתי אליו. זו הייתה ארוחת שישי מפוארת, מלאה באורחים. ש"שינים. חברים ומשפחה. הם קראו לזה, "ארוחת שישי סטייל שייח אבריק". הכל היה סגור אבל הצלחנו למצוא תחנת דלק פתוחה והגענו עם בקבוק יין אל הארוחה.

זכינו באירוח כיד המלך, ואפילו הצלחנו לענות על 16 מתוך 20 שאלות של "הארץ"! הכוח של חוכמת ההמונים הוכיח את עצמו. קיבלתי התראה מוקדמת שכדאי לי להגיע עד השעה 21:00 אל תחנת הקמח. שיש מסורת מהפסטיבל הראשון של מסיבה מפוארת שמתרחשת שם ושכדאי מאוד להיות שם. הצטרפתי לחבורת הש"שנים הישר מארוחת שישי ונסענו למסיבה.
היה צפוף והיו המון אנשים שחיכו לעלות. הייתי סבלנית וחיכיתי. שאלתי את עצמי אם זה שווה את זה. הדיבור על האירוע גדול, ויש המון אנשים שמחכים בחוץ. אז אם אני כבר פה אולי זה שווה בדיקה?
פתחו את השערים, וההמון החוגג של טבעון טיפס מעלה.

אני מודה שלא ידעתי מה אני מרגישה סביב האירוע הזה. פתאום הרגשתי סגורה ודחוקה בתוך ההמון והחלל הסגור ואולי בגלל שהייתה לי חוויה משמעותית ומיוחדת מהלילה הקודם במקום, הרגשתי ששם אני רוצה להישאר. החלטתי לחתוך. ידעתי שהדיבור הוא גדול, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת. שימח אותי שכזאת כמות של אנשים נוהרת לאירוע שדיי אפשר לומר שהיה אירוע השיא של הפסטיבל. אבל זה לא היה בשבילי. רציתי להשאיר לעצמי את הזיכרון המתוק של הגילוי.

חזרתי אל השער, מנסה לתפוס טרמפים. עצר לי זוג חביב ומבוגר שניסו גם הם את מזלם להגיע למופעים – אבל החליטו לחזור גם הם כי היה להם לא נעים. הוזמנתי למדורה של חברים, ואותו זוג חביב לקח אותי הישר לנקודה (תוך כדי וויכוח בטלפון יחד עם החבר שהכתובת שהוא נתן לא נכונה, ושהם מקומיים ומכירים את כל הקודים והשמות של האיזורים והמקומות).
הודתי לאותו זוג, והלכתי בשבילים הפראיים עד שהגענו אל המדורה.

היה נחמד לסיים ככה את היום. תקופה ארוכה שלא עשיתי מדורה יחד עם חברים. אירוע שנשמר למקרים מיוחדים. והיום זה יום מיוחד. היה קר מאוד, והצלחתי להתחמם מעט. זו הייתה הזמנה שבאה בדיוק בזמן, להוריד קצת מהלחץ שיצאתי איתו מתחנת הקמח. את הלילה סיימתי מוקדם, לשם שינוי, וזאת הייתה הדרך המושלמת לסיים איתה את היום.

יום שבת, 13.4.19

היום האחרון של הפסטיבל הגיע. ערכתי ארוחת בוקר-פרידה מגאיה המארחת שלי. הגיעה חברה לבקר, והמשכנו יחד אל בית הקפה שבתחנת הרוח – אותו מפעילים בין השאר גם פגועי נפש. מאוד שימח אותי שיש מקום כזה.
נשכבנו על הדשא ונהנינו ממזג האוויר החם והנעים.
המשכנו יחד להופעה, באיזור עוד יותר מרוחק, ואני מודה שקצת נבהלתי ולא ידעתי איך אני הולכת
לצאת משם. למזלי פגשנו מישהי בדרך שהצטרפה אלינו. היה נעים ומסודר ושמחתי שהיה הרבה צל, אבל הרגשתי שאני לא מתחברת להופעה. מי שהכרתי רק הרגע אמרה שבקרוב תרצה לזוז ואם ארצה אוכל להצטרף אליה, וזה בא בתזמון מושלם.

היא הסיעה אותי אל האנדרטה, ושמחתי שהגעתי בדיוק בזמן להופעה של "הקולות הצפים" שהופיעו בתוך הספרייה. הספרייה הייתה מלאה בילדים ומבוגרים. המופע של הקולות הצפים היה מופע קסום ומתוק. קולות שמטיילים בין מדפי הספרים, וגרמו לאנשים להתרגש ולמחוא כפיים כשהקהל נתפס על שורה שהוא אהב. כבר מספר פעמים אני מנסה לתפוס הופעה שלהם, ושימח אותי שנפלתי על ההזדמנות המיוחדת הזו לראות אותם מופיעים במסגרת הפסטיבל. ל"קולות הצפים" יש כשרון להופיע במקומות שיוצאים מגבול המופע המוכר. שימוש בחללים מעניינים שהקול מהדהד בהם.

הלהקה הזמינה את הקהל להצטרף אליה לשיר, ולימדו אותנו קנון (שלצערי הספקתי לשכוח איך מילותיו הולכות, רק זוכרת שהשיר כלל תרנגולת, אבל לא שכחתי את הרגע המיוחד הזה). לילה, חברת הלהקה, אמרה שאנשים נוטים להתבייש ולא לשיר ולהרגיש החמצה בסוף כשהם שלא שרו, ועזרה ללא מעט אנשים להוריד מחסום של בושה ופחד. כולם החלו לשיר, וזה באמת שיחרר ממני המון. זה כיף לשיר. זה מרפא וממלא. יצאתי משם עם תחושה מרוממת נפש.

אנחנו מגיעים לרגע לפני סיום הפסטיבל. התחושה של הסוף מורגשת, והשאלה הגדולה "איך חוזרים הביתה" מתחילה לנקר בראש. אני צריכה להתחיל לחשוב על זה. צריך להתחיל לחזור לחיים שבעולם בחוץ. אני חוזרת אל הדשא של בן גוריון, ומתחילה להיפרד מחברים, מנסה להבין איך ממשיכה. אם מחכה לאוטובוס או מצליחה להסתדר על טרמפ. פתאום פגשתי חברה מירושלים, שמספרת לי שהיא מקריאה שירה בקרון הספרים. אנחנו מצליחות למצוא טרמפ שיחזיר אותנו, דבר שהרגיע אותי מאוד.

יש מקומות שהכרתי בזכות הפסטיבל, ושאני כבר מחכה לחזור אליהם. קרון הספרים הוא אחד מהם. לא יודעת איך פספסתי אותו כל הזמן הזה, לרגעים אני לא באמת מאמינה שאני נמצאת במקומות האלו – כל מקום בטבעון הוא מקום לרוח ולתרבות ומאפשר את המפגש הזה. הטרמפ שלנו מחליט להישאר עוד קצת, ואנחנו ממשיכים יחד והולכים לראות את ההופעה של "סרג'נט כרוב" בתחנת הרוח.

זו הפעם הראשונה שאני רואה את הכרובים מופיעים במופע ישיבה, וההופעה הזו תאמה את האולם שהם קיבלו. הייתה אווירת קונצרט-בלוז. האולם היה מלא ולא נותר כיסא ריק. המוזיקה של הכרובים הוכיחה שהיא יכולה לצאת מגבולות הלבונטין וערבי ההופעות במועדונים. הקהל של טבעון היה הקהל המדויק, שפתוח למוזיקה חדשה ומקשיב בקשב רב. זו אחת ההופעות הטובות של החבורה.
אנחנו מתקפלים ונוסעים, ולא שוכחים לעשות עצירה בדרך לאכול חומוס.

–

אני קצת לא מאמינה שהייתי עכשיו 4 ימים בפסטיבל עירוני בטבעון. הרגשתי שיצאתי ממנו עם הרבה מחשבה, ושלמדתי הרבה על דברים שמניעים אנשים לקום ולעשות בשביל לתמוך בתרבות שלהם ושלפסטיבל הזה יש אפקט עצום על איך אנחנו כחברה רואה את התרבות שלנו מתקיימת. רוח הפסטיבל מתפשטת לערים נוספות, דוגמאת פרדס-חנה ופסטיבל "דרך הנדיב" שהתרחש בנובמבר האחרון בפעם הראשונה. אירוע שהתמלא באופי של תושבי המקום. ופסטיבל נווה נאמן בהוד השרון, שעתיד לקרות ממש בקרוב. הקהילה יוצרת את הפסטיבל.
לשייח אבריק יש רעיון פשוט שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו, וזה רעיון פורץ דרך, במיוחד כלפי איך שנראים היום פסטיבלים בארץ.

מי יודע אילו חוויות יהיו לי בשנה הבאה. אני שמחה שנסעתי, ושמחה על כל מה שפגשתי בדרך. הפסטיבל הזה מילא אותי וגרם לי לחשוב הרבה על איך אני מעתיקה את הדבר הזה לחיי היומיום שלי ולדרך שבה אני רוצה לחיות.

אחד הדברים שאני אוהבת בבלוג הזה שיצרתי (אני משוחדת, מותר לי), זו האפשרות לחזור אחורה בזמן ולהסתכל על כל מיני טקסטים ישנים שכתבתי. לכתוב עוד טקסט, על להקה שכבר כתבתי עליה, מה הקטע? מה חדש פה בעצם? מה יש עוד להוסיף? סתם לטחון מים.
הו. אז התשובה שלי היא שיש תמיד מה להוסיף, ושמהות הכתיבה היא התבוננות ארוכה ותשומת לב לפרטים הקטנים, איפה מתחיל השינוי ואיפה דוושת הגז מתחילה להתניע.

מבלי שאתה מתכוון אתה נכנס למערכת יחסים למרחקים ארוכים עם להקה שבכלל לא התייחסת אליה, כי מי הם בכלל, וברגע שתשומת הלב שלך נתפסה – הלב שלך נעשה שבוי. אתה זז איתם בארץ כדי לראות אותם גדלים והופכים למפלצות. מקבלים ביטחון. שורפים במות. נוגעים בעוד ועוד לבבות.

הפגישה העיוורת הראשונה עם להקת "נשמה" קרתה באירוע "שוליים רחבים" שהפיקו באופקים שבדרום באוגוסט האחרון. שם פגשתי לראשונה את החבר'ה של תנועת תרבות, והשאר היסטוריה (נו, כבר קראתם בבלוג, ואם לא אז תדפדפו למטה).
אני זזה איתם. לעפולה, לאן שיקחו אותי – אני איתם. אני מאמינה אמונה שלמה וגדולה בכל דבר שהם נוגעים בו שקשה לי לסרב להם. רק מחכה לראות אותם שוב.

קיבלתי מהם הזמנה נוספת לראות הופעה שלהם, הפעם במגרש הביתי שלי. ירושלים. ערב גרוב וסול יחד עם להקת "קופלנד". שילוב מצויין וקונספט מדהים לערב. כיף שיש דאבל פיצ'רים בסגנון הזה. הופכים את הערב למסיבה (בשילוב של תיקלוט וינילים של אור ברמן). התאמה מושלמת, קשה לא להוציא מזה דברים טובים.
זכרתי ששתי הלהקות הופיעו ביערות מנשה לפני שנה בבמת העץ. החיבור הרגיש כל כך הגיוני.

ראשונים הופיעו "קופלנד".
קופלנד הוא הרכב בהתהוות שעבר קצת טרנספורמציה. מפרויקט הסולו של הסולנית יעל קופלנד, להרכב גדול שמתחיל עכשיו את דרכו בעולם.
בתחילת ההופעה, ציינה יעל שהיא מאוד מתרגשת כי זאת ההופעה הראשונה שלהם בתור להקה. וכשהיא אמרה את המילה הזו, "להקה", הייתה ניכרת ההתרגשות בקול שלה. זה שינוי מהותי ורגע משמעותי מאוד להגיע להחלטה הזו. להוריד את השם הפרטי, ולאסוף את כולם תחת שם אחד. עוד שלב בדרך להגדרה עצמית (מזכיר לי פוסט אחר שכתבתי, בדומה לתהליך שלהקת Monad עברו ועוד עוברים – ההחלטה להפוך מפרויקט של איש אחד להרכב שמופיע יחד, בשאיפה להישאר כמה שיותר יציב).

ביעל נתקלתי ברשת, פה ושם. ראיתי חומרים שלה מסתובבים, וקליפים מושקעים שהוציאה, אבל משהו בי עוד לא נתפס. לא נשאר באמת להקשיב לה עד הסוף.
אולי אלו דיעות קדומות, אולי זה פשוט לא הסגנון שלי. זה מתוק מידי. זה חמוד מידי. אולי זה לא בשבילי.
קצת מזכיר את ג'יין בורדו באווירה – וזה לא נאמר כמילת גנאי. אלא כמשל.
אני חושבת שעיקר המחשבות שלי היו, לאיזה קהל המוזיקה של יעל פונה. ואני זה לא הקהל הזה.
ולראות אותה מופיעה בפרגמון היה לי רגע מפתיע.
כמקום שיצא לי בעיקר לחוות בו יותר אירועי טכנו ורוקנרול, לא חשבתי שאשמע בו סול וגרוב, ומאוד שימח אותי להקשיב לתוכן אחר ממה שהתרגלתי לחוות במקום.

יש ביעל ביישנות אבל גם אומץ. ההתרגשות מההופעה הורגשה מאוד, אבל בשלב מסויים הפקק נפתח והסול זרם בעורקים של כולנו שם בקהל. אני מצליחה סוף סוף להקשיב למילים, לטקסטים של יעל. זזה עם המוזיקה ונהנית. נהנית באמת.
אני רואה ביעל את הדרך שהיא עוברת, חיפוש זהות של מוזיקאית, ושיטוט בדף הפייסבוק של הלהקה מותיר בי רושם רב, ולא בגלל הצילומים המעוצבים וההשקעה בניראות. הדרך משתקפת במה שיעל מוציאה החוצה.
כל זה מורגש במוזיקה שהלהקה מגישה לקהל. נגנים מוכשרים אחד אחד, שביחד מרימים את קולה של יעל, ונשמעים כמו להקה שאני מסוגלת לראות אותה רצה הרבה – במיוחד בפסטיבלים.
אני חושבת ששאלת הקהל היא שאלה גדולה, ומוקדם מידי לדעת, והסקרנות נשארת בי לראות לאן המוזיקה שלהם עשויה להתפתח.
הלהקה שוקדת בימים אלו על הפקת אלבום, אז כל שנותר זה לחכות ולשמוע מה עתיד לצאת.

אחריהם עלו להקת "נשמה". הרגשתי שתפסתי את הלהקה במצב רוח אחר מאז הפעם האחרונה שהתראינו. תחושה של ביעבוע, שמשהו עתיד להתפוצץ על הבמה אבל עוד לא ידוע מה.

כשהייתי בעפולה בחגיגות שנה למגזין האומנות האינסטגרמי של תנועת תרבות וכתבתי עליהם, זה היה לא הרבה אחרי הקלטת האלבום שלהם שנעשתה בדרך הכי עצמאית שיצא לי להכיר. לא הדרך הקלאסית, של להקליט אלבום באולפן.
הלהקה הפכה את הבית של עדי לוז, סולנית הלהקה, לאולפן. עם מיקרופונים במקלחת ובחדרי השינה.
את כל ההקלטות הם ביצעו תוך שבוע, ואת המיקסים עשו בעצמם (מיקס של יונתן קורן, חבר הלהקה).

כשנסעתי בפעם האחרונה לעפולה לכתוב על ההופעה של עדי שחם וקיקי מלינקי, בין לבין ההופעות תיקלט טל רווה. לרגע אחד הרגשתי שאני שומעת שיר מוכר ולקח לי רגע להבין מה אני שומעת. זה היה השיר "אישה קטנה", ולשמוע אותו מוקלט ומופק הייתה לי הפתעה גדולה. זה היה נשמע כל כך טוב שזה פתח את התיאבון.

כנראה שגם התיאבון של הלהקה נפתח, כי בהופעה בפרגמון הלהקה דיי טרפה את הבמה. כבר בשיר השני זה קרה. עדי טיפסה על אחד הרמקולים, שרה עמוק עמוק אל תוך המיקרופון ולא הורידה את האנרגיה לרגע.
זה הרגיש כמו רגע שיא מאוד גדול. זה כבר חם ורק מחכה כבר לצאת. מן הסתם יש עוד כמה שלבים בדרך, אבל זה כבר קורה, זה עוד רגע שם.
מדהים אותי כל פעם מחדש האש הגדולה שיוצאת מתוך עדי.
גם בשירים הנוגעים והרגועים יותר, כשהקול של עדי נעשה יותר קטן ורגוע, העוצמה לא כבית.

היה לי רגע מאוד אישי ומרגש, בביצוע השיר "אישה קטנה", כשברגע השיא שלו בו עדי שרה: "אולי יום אחד ארצה / ללכת עד הקצה / להתמסר בלי להיות כה נחושה / להתמסר לזרועותיה של אישה" היא ביצעה פנייה אישית אליי.
אני חושבת שלקח לי רגע להבין שהפנייה הייתה אליי. התחבקנו שם רגע ארוך ונעים. התמלאתי שמחה.
ומיד אחרי השיר הזה, במעבר מהיר, עדי ביצעה את השיר "עפולה", שכבר הזכרתי בפוסט הסיכום מעפולה כמה הטקסט שלו עוצמתי בשבילי. ממש הרגשתי שהשיר הזה מוקדש לי עכשיו, ועוד אחרי החיבוק הזה. הייתי המאושרת באדם.

כשההופעה נגמרה, ניגשתי אל החבורה ושאלתי אותם – מה. זה. היה. האנרגיות בערו מהם. הטירוף והריגוש מילאו את כל החלל. זה באמת היה רגע ייחודי שאני לא יכולה להשוות להופעות קודמות. רגע של קפיצת מדרגה. כנראה ככה זה רגע לפני שמוציאים אלבום…

שוחחתי עם חברה מהלימודים אחרי ההופעה, שמכירה את הלהקה מימי תנועת תרבות, ודיברנו על כמה הלהקה נגישה ומסוגלת להגיע למגוון רחב של אנשים ולגעת בהם. היא שיתפה שמעולם לא ראתה אותם ככה. גם אני לא.
זו הייתה בהחלט הופעה מדהימה.

–

לסיכום –
היה דאבל פיצ'ר מצויין עם חיבור חזק וטוב בין שתי הלהקות שיצר ערב מעניין. יכול להיות מגניב להמשיך ולהתגלגל יחד בעוד מקומות. להפיץ יחד את בשורת הסול.

–

הבנדקאמפ של יעל קופלנד

הקלטות ספונטניות שהקליטו יונתן קורן ועדי לוז, הלא הם צמד "שמנת חמוצה"